מאיפה זה מוכר לי?

-כל המרתפים הנטושים דומים זה לזה, אך המרתפים המשמשים כמתקני כליאה, מאכלסים כל אחד שבויים אחרים-

"מה אתה חושב?", פנה וטאשסקי לעוזרו. העוזר בלע רוק והחל לגמגם. "זה... מזכיר קצת...". "את אנה קארנינה!", השלים אותו וטאשסקי. "כן", ענה העוזר. "זו מחווה לפתיח הקלאסי ההוא. אז מה דעתך?", שאל וטאשסקי בשנית. העוזר שתק. מזגו הרע של וטאשסקי היה ידוע בכל רחבי המרתף, והעוזר המסכן ממש לא רצה להסתבך.

"אין לך ממה לחשוש ילד", הרגיע יו"ר המרתף את ההלך הנפחד. "ברצוני לשמוע ביקורת אמיתית על מנת שאוכל למצוא את הניסוח הטוב ביותר". לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, תוך כדי הבטחה שלא יאונה לו כל רע, נעתר העוזר לבקשות. "אני חושב שזה קצת עושה עוול לאותה קלאסיקה. השימוש שנעשה בפתיח של הספר לא ממש מתוחכם ודי מוריד מערכו". "מעניין", ענה וטאשסקי. "בבקשה תמשיך". העוזר ראה שוטאשסקי מאד מתעניין בדעתו, והדבר עודד אותו להמשיך ולשטוח את משנתו. "אין פה שום אינטרפרטציה שיכולה לחדש משהו לקוראים. זה נראה כמו היתלות באילן גבוה ונסיון לרכב על ההצלחה של הפתיח לאותו ספר מפורסם".

אם כן, את גופתו של העוזר לא ניתן למצוא, אך דבריו אכן עוררו מחשבה אצל וטאשסקי. מהו טיפול "נכון" בקלאסיקה? האם ישנן יצירות אשר אין לגעת בהן מפאת היותן פרות קדושות? 

יצירות אמנות נשענות פעמים רבות על יצירות ישנות יותר. 'הסעודה האחרונה' של דה וינצ'י זכתה לאינספור אינטרפרטציות ומחוות לאורך השנים. בספר האלמותי 'לוליטה', משתמש נבוקוב באלמנטים מהפואמה של אדגר אלן פו 'אנבל לי'. גם בעולם הקולנוע ישנן אינספור מחוות לסצינות קלאסיות (למשל, המחווה של הסרט 'הבלתי משוחדים' לסצינת המדרגות של אודסה בסרט "אניית הקרב פוטיומקין").

                                                    הסצינה המפורסמת מאניית הקרב פוטיומקין

במוזיקה, התחום האפור בין העתקה למחווה, קאבר חסר תוכן לעומת חידוש מרענן ובעל ערך - הוא רחב יותר. להקת האיזי סטאר אול סטארס לקחו 3 אלבומים מהחשובים ביותר במאה ה-20 (OK Computer, Dark Side Of The Moon, Sgt. Pepper) לז'אנר הרגאיי רווי קאברים. התוצאה היתה אינטרפרטציה חדשנית בעלת ערך מוסף לאותן קלאסיקות, מבלי לאבד את ערכן האמנותי והמקורי.

בהיפ-הופ למשל נשענים רוב השירים על יצירות קודמות. ליין התופים של השיר Funky Drummer של ג'ימס בראון סומפל במאות שירים, כשלמעשה בשנותיו הראשונות, הז'אנר כולו הושתת על שיריו של אליל ה-Fאנק. במרוצת השנים אמנות הסימפול השתכללה. היו אלה הביסטי בויז שהפליגו עד למחוזות הרוק ודגמו להקות כמו לד זפלין. כמו במקרה האיזי סטאר אול סטארס, הביסטיז גרמו לזה להשמע שונה – וטוב. כך גם טרייב קולד קווסט שנהגו לסמפל יצירות ג'אז.

בחלק מהמקרים שיטת הסימפול דרכה במקום, ובמקום די לא טוב. RZA מהוו טאנג וקניה ווסט, מתעסקים לא מעט במוזיקת סול ישנה ודוגמים אותה לשיריהם. כשקניה דגם את I Got a Woman של ריי צ'רלס והפך אותו ל-Gold Digger המוצלח הוא למעשה לקח את רוח הפלירטוט של אותן שנים למסע בזמן היישר לשנות ה-2000. עם זאת, השימוש ב-Try a Little Tenderness  של אוטיס רדינג ויציקתו לשיר האגו הנבוב "Otis", עושה עוול נוראי למקור. גם RZA הוא מפיק מוצלח מאד. באלבומם הראשון של הוו טאנג, (שמהווה קלאסיקה בפני עצמו) מסומפל שיר הסול After Laughter (Come Tearz) בצורה מופלאה. עם זאת, באלבומם האחרון של הוו, נשחט אחד מהשירים הגדולים בהיסטוריה While My Guitar Gently Weeps, תוך כדי שירה צורמנית של הראפר גוסט פייס קילה, שגרמה לג'ורג' האריסון להרהר עד כמה יהיה פרקטי להזמין את חיסולו של גוסט פייס בדרייב ביי היישר מקברו.

   

גם בישראל אמנות הסימפול נעה בין אמנות לגימיק אשר עושה עוול ליוצריו ולמאזיניו. מפיקים כמו 'שקל' (שסימפל שיר RnB מתקתק של ריי צ'רלס והפך אותו ליצירת ההארד קור המופלאה 'פלטינה מחומשת') ומיכאל כהן בהחלט שדרגו את הנושא ולקחו אותו למחוזות מרתקים.

 אחד האמנים המסומפלים ביותר בהיפ-הופ הישראלי הוא אריק איינשטיין, אשר בדומה לג'יימס בראון, מהווה נכס צאן ברזל ובריכת השראה למוזיקאים המסמפלים. החל מרע מוכיח שהפיק את אלבומם המופתי של חלוצי החלל, דרך שבק ס' ועד לשאטגאנז כולם דגמו את אביה של המוזיקה הישראלית העכשווית, והאמת? עשו זאת ביראת כבוד מוחלטת והתוצאות בהחלט משביעות רצון.

לפני כמה שנים דגמו כלא 6 את 'לא יכול להוריד ממך את העיניים' של מאיר אריאל ועוררו מיני סערה. משיר אהבה עמוק ומרגש, לקחו ההרכב את השיר למקום מעט שטחי וגימיקי ופגעו בשלמותו. בקלאסיקות יש צורך להשתמש בכפפות של משי, וחברי ההרכב לא נזהרו מספיק. בודאי רבים מכם זוכרים את גימיק ההיפ-הופ המזרחי ששטף את המדינה באמצע העשור הקודם שהוביל, בין השאר, לסלידה מהז'אנר. כמובן שכשעושים שימוש נכון ומקורי במקור וכשמשקיעים מחשבה, ניתן להגיע לתוצאות מעולות גם בתחום שמדליק אצל רבים נורות אזהרה. כמו למשל במקרה של 'הקשיבו נא' של ההרכב אקסום, אשר דוגם את 'עד דודים כלה' של זוהר ארגוב בצורה נהדרת.

ובינתיים במרתף, גם וטאשסקי לומד מטעויות. מהעוזרים הבאים הוא לוקח דגימת דם, כך שבמידה וייעלמו כולם בנסיבות מסתוריות, יוכל הוא לשכפל את העוזר המושלם. כזה שידע איך ללטף האגו המנופח של וטאשסקי, אך יגרום לו גם להרגיש שהוא מקבל ביקורת בונה ועשירה. ברגע שזו תיתנן, יעלם אותו עוזר, אך הדגימה, שכמובן תיעשה כפי שצריך, תגרום לו לחיי נצח.

סליחה, מתי השומר חוזר?

לאור ההצלחה של צוות המרתף בחטיפתם וכליאתם של יותר ממאה נשמות תועות, החליט וטאשסקי שכשרה השעה לנסח את מניפסט המרתף. "לא יהיה זה סתם מניפסט", הכריז וטאשסקי קבל עם וגופות. "יהיה זה מיושם כמו המאואיזם ונערץ כמו המרקסיזם, לא תהיה ישות אחת במרתף שלא תדקלם זאת מתוך שינה (או מוות)".

הכל היה מוכן לכתיבת המניפסט הגדול בהיסטוריה. ניב של אופוסום שימש לוטאשסקי ככלי כתיבה, גב צח כשלג של אחד הכלואים שימש כטיוטה ודמו – כדיו. אך אבוי. שום ניסוח לא עבד. כסת הדם נשארה מלאה. גבו של הכלוא נשאר חלק. וטאשסקי לקה במחסום כתיבה.

"איך זה ייתכן?", צווח וטאשסקי והטיח גולגולות ועצמות לכל עבר. "הרי אין כל זכות קיום למרתף ללא הכתיבה. ממנה הוא ניזון!". השרצים, הטפילים, הכלואים והשדים נסו על נפשם וחיפשו מחסה. כולם רעדו מפני זעמו של וטאשסקי האיום שהשתולל ללא היכר. כולם, חוץ ממקק אחד, קשיש ואמיץ.

"מספיק לקטר!", התריס המקק בוטאשסקי ההמום. "הרי הכותבים הגדולים ביותר סבלו ממחסום כתיבה: ג'ימס ג'ויס, בורחס, שייקספיר, ש"י עגנון...". וטאשסקי קינח את אפו. "ואיך הם התמודדו עם קללה זו?", שאל. "התעמתו איתה! כתבו עליה! בורחס כתב את "בורחס ואני", שייקספיר חיבר את הסונטות המפורסמות ביותר שלו, והשניים האחרים? ובכן... הם סבלו מפרפקציוניזם כרוני, ולכן חדלו מלכתוב...". נראה היה שוטאשסקי מאבד זאת שוב ולכן שלף המקק החכם מהמחוש את הפיתרון שירגיעו. "שב נא ילדי, ואספר לך על סרטים ושירים בני זמננו שעסקו במחסום הכתיבה".

סרטים:

ברטון פינק/האחים כהן

ברטון פינק הוא מחזאי חריף ומוערך שמגיע להוליווד ברגשות מעורבים. מצד אחד, ההצעה הכספית שמוטלת על הכף היא חסרת תקדים. מצד שני, פיעם בו הרצון לשמור על היושר האמנותי ולכתוב על נושאים ברומו של עולם, מבלי למכור את נשמתו לקולנוע הבידורי של הוליווד. 

אחיי הכותבים, הכסף כמובן ניצח. גיבורינו מגיע להוליווד שם הוא משועבד לקפריזות של ג'ק ליפניק, בעל אולפנים יהודי מטורף (שמתבסס על דמותם של בעלי האולפנים היהודים של אותה תקופה).  ליפניק מעריך אותו מאד, אבל דורש ממנו שיכתוב לו סרט על היאבקות. מחסום הכתיבה בו נתקל ברטון פינק מביא אותו אל סף שיגעון. בנוסף לכל הצרות, הוא מוצא עצמו מואשם ברצח. המצב הקפקאי אליו הוא מגיע, בתוספת לזהותו המוטרפת של שכנו המתגלה לנגד עיניו, מביא אותו למצב של טרנס והוא מצליח לכתוב את יצירת המופת הגדולה ביותר שלו בלילה אחד. אותה יצירה, כמובן, זוכה לקיטונות בוז מליפניק שזורק אותו מכל המדרגות, תוך כדי ההבטחה שלעולם לא יעבוד בהוליווד שוב.

אולי כדאי לי להקים מרתף...

 הניצוץ/סטנלי קובריק

 עיבוד לספרו של סטיבן קינג העונה לאותו שם. ג'ק טוראנס (ג'ק ניקולסון באחת ההופעות הגדולות אי פעם) מגיע עם משפחתו למלון ענק אשר סגור בתקופת החורף. הוא אמור לשמור על המלון, ובתמורה הוא יכול להתגורר בו ולעבוד על הספר שלו. אך אבוי. שום ניסוח לא עבד. הוא החל להזות. ג'ק לקה במחסום כתיבה.

מישהו רוצה להציב לו דד ליין?

אט אט ג'ק החל לצאת מדעתו. הוא ראה שדים, רב עם אשתו עד שלבסוף איבד את זה לגמרי. בסצנה בה מתבהר לאשתו, ולצופה, שג'ק איבד את שפיותו, מציצה אשתו במאות העמודים שכתב, ומצטמררת לגלות שמופיע שם רק משפט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב: "All work and no play makes Jack a dull boy". מאותו רגע החל ג'ק להתדרדר עד שניסה לרצוח את בנו ואשתו. אכן כן, מחסום כתיבה יכול להיות מעט מתסכל.

מוזיקה:

רמי פורטיס - מכונת הכתיבה

רוקרים אמיתיים נשארים לנצח. מאות להקות עברו ברדאר של הרוק הישראלי, ונעלמו כלא היו. חלקן סבלו מחוסר רצינות של חבריהן, אך הרוב פשוט לא טובים ולא מקוריים מספיק. פורטיס, שמתקרב לגיל 60, ממשיך להוציא מים מהסלע היציב עליו הוא יושב קרוב ל-35 שנה.

 זה לא בא לו בקלות. הו לא. המוזיקה של פורטיס רחוקה מלהיות פופ מתקתק, ולקהל המיינסטרים לוקח זמן לעכל אותה. ופורטיס? גם במהלך כתיבת השיר הוא ממש לא מלקק דבש. ב"מכונת הכתיבה", הוא מתאר את חוסר האונים המתסכל והמנוון כשמחסום הכתיבה נוחת. השיר פשוט מסרב להכתב. לפתע פורטיס צריך להסתדר עם מטאטא בתור רובה, ואפילו אין לו אוייב לירות עליו. וכשהידיים קפואות מאובדן השליטה – מכונת הכתיבה נשארת מיותמת.

 Eminem – Run Rabbit, Run

השיר הכי טוב מתוך פסקול הסרט 8 מייל בו כיכב אמינם. כן כן, יותר מ-Loose Yourself שהוא חלק מאותו פסקול. בסרט אוטוביוגרפי על ראפר, אך טבעי זה שבפסקול יופיע שיר ארס פואטי. ואמינם הוא חתיכת ערס פואטי (יופי מקק, פעם אחרונה שאתה כותב כאן). אמינם התבטא לא פעם בשיריו על מחסום כתיבה שהוא  סבל ממנו בעיקר בתחילת העשור הקודם. באלבומו האחרון ניתן למצוא זאת בשיר Talking to Myself. עם זאת, השיר המדובר כאן, הוא הטוב יותר.

בשיר אמינם מתאר את התסכול העצור בתוכו כשהוא לא מצליח לכתוב. הביט של השיר הולך ונהיה יותר אינטנסיבי עד שלבסוף העט מתפוצצת. כך גם הביט, וכך גם אמינם. לבסוף ,כשהסכר נפרץ אמינם מזהיר את העולם וקורא לו לתפוס מחסה. זה למעשה מה שכל כותב הסובל ממחסום כתיבה צריך – הפרצה הזו על מנת שהמילים יוכלו להשתחרר לחופשי.

אורטגה עם טאבו+  - דף ריק

אלבומו האחרון של אורטגה עוסק בעיקר בנושאים אישיים כמו התבגרות, גמילה מסמים, יחסיו עם חברתו ועוד. עוד אספקט בו הוא נוגע, הוא תהליך הכתיבה. אורטגה מארח בשיר את טאבו+, שהוא אחד הראפרים הליריים ביותר ואחד הכותבים העמוקים ביותר בתחום.

בשיר עצמו, אורטגה מדבר על לילה בלתי נשכח שבילה עם ההשראה, אותה הוא משווה לנערה בוגדנית אשר שכבה איתו ובדרך פלא אף ילדה לו שיר. לאחר מכן הכלבה נעלמת כלא היתה, ואילו הכותב האומלל נשאר בודד עם איבר המין ביד, או יותר נכון – עם דף ריק.

תומר יוסף – נשברה לי הגיטרה

בדומה לאורטגה, גם "השחר 35", אלבומו המופתי של תומר יוסף, הוא אלבום אישי מאד. הרגישות של תומר יוסף מתבטאת באופן מופלא באלבום זה, וראוי לכתוב עליו יותר מ-2 פסקאות. העיבודים, פתיחות הלב, הצלילים המקוריים המשלבים מוזיקה אתנית, מוזיקה מערבית ורגאיי מזוהים אך ורק איתו, והם מה שעושים אותו לאמן כל כך מרתק. אך מה קורה כשלא נחה עליו הרוח?

בעוד אמינם תלה את האשמה בעט, אורטגה בהשראה ופורטיס במכונת הכתיבה, תומר יוסף מאשים את כולם. הגיטרה לא מוציאה צלילים, העיפרון לא כותב, המוזה לא עושה את שלה, אז מה הפלא שלדף נקרע הלב? אז מה עושים? מנסים לכוון את המיתרים החלודים, הולכים לטייל בכרם, בתקווה שהמוזה תפסיק לצרוב והשיר יירד מצמרתו הגבוהה של העץ.

תומר יוסף - נשברה לי הגיטרה

וטאשסקי נגד הצלחה - סיבוב 2

 

אבל וחפוי ראש לאחר התבוסה להצלחה, ישב לו וטאשסקי במרתף וליקק את פצעיו. אליו הצטרפו עכברוש וגולגולת-של-איש-מוזר, שותפיו לאותה מפלה כואבת. יחד הם תכננו כיצד לתפוס את אותה הצלחה באשכים (כידוע ההצלחה היא טרנסג'נדר), ולהכריעה אחת ולתמיד.

בסיבוב הקודם ניסו השלושה לפגוע בארבע נקודות רגישות ובכך לחשוף את ההצלחה במערומיה. ההצלחה אמנם נתפסה עם מכנסיה למטה, וחשפה שלל איברי מין, אך נראה שהקהל אהב זאת, ואף הוריד אפליקציה לאייפון המאפשרת להחליף את המיניות בטאץ' אחד. כעת, לאחר שההצלחה הוכנסה כדיירת בבית האח הגדול, ולאחר שכל המנטורים ב-The Voice הסתובבו לכיוונה, החליט השילוש לתקוף שנית.

Community

באופן מפתיע, Community נושאת אפיל חדשני ומרחיק לכת, אחרת אי אפשר להסביר מדוע היא זוכה להערכה כה מוגזמת, כשאפילו בקהל ההיפסטרים נשמעו כמה צווחות (ציניות ומודעות לעצמן) מחאה לנוכח דחייתה של העונה השלישית.

בסדרה מתוארת קבוצת תלמידים בקולג' קהילתי שהקימו לעצמם קבוצת לימוד לשיעורי ספרדית. הגיבור הוא ג'ף (ג'ואל מקהייל הדי בינוני), פריטי בוי, עו"ד מתוחכם וציני שהרבה יותר חכם מכולם. יעני כל מה שאנחנו רוצים להיות. שאר החבורה רק מצפים למוצא פיו. בתחילת הפרק הוא כמובן מסרב ומתכחש לכך שהוא קשור לקבוצה, אך לקראת סוף הפרק הוא לומד משהו על חברות אמת וגם אנחנו. Give me a break.

תקציר הפרק: ג'ף סובב מבטו, הקבוצה עשתה לו פאפי פייס והוא הסתובב בחזרה וחייך.

  בעוד הסדרה מנפקת לנו לא מעט רגעים של צחוק מתפרץ, היא שוקעת בתבניתיות מעיקה, צפויה ולפעמים גם בנאלית. טרוי ועאבד הם צמד נהדר, מעין צ'נדלר וגו'אי (בעונות הראשונות והסבירות של הסדרה השנואה ביותר על המרתף) משודרג, שחיים בעולם משלהם ומספקים קטעים שהפכו לקאלט, כמו קטע הראפ הספרדי המפורסם. אליהם תוסיפו את צ'אבי צ'ייס הבלתי נלאה שמגלם את פירס המבוגר חסר הטקט, וסניור צ'אנג (אולי הדמות הכי גאונית בסדרה) ונראה שבהחלט יש פוטנציאל. העניין הוא שעאבד וטרוי הפסיקו לחדש, וכך גם כל הסדרה.

 אינטרפטציה עברית לעאבד וטרוי.

נ.ב. וטאשסקי טוען שאליסון ברי היא פשוט אלוהית, וכל עוד היא חלק מהקאסט יש הצדקה להמשך שידורי הסדרה לעד!

יוסי בניון

כן, בתחילת שנות ה-2000 גם אני נדהמתי לנוכח הפערים בין יוסי בניון לשאר השחקנים בליגה. הוא פשוט היה כמה דרגות מעל כולם. הילד הצנום פרפר את גדולי הבלמים ששיחקו אז בישראל. באחד הדרבים החיפאים, רן בן שמעון, מינוס אלפי ק"ג, רדף אחריו במשך ימים שלמים עד אשר פרש, והחל לבלוע עדרי פרות שלמים עד לעצם (היום הזה).

בניון דילג לאירופה, ובקבוצות קטנות כמו סנטנדר ו-ווסטהאם, אפשר להגיד שהוא כיכב (זה לא שהוא סיים עונות עם 20 שערים ו-15 בישולים), בליברפול הוא לקח את מה שנתנו לו ובצ'לסי (פצוע רוב הזמן) וארסנל הוא היה, ועודנו, במצב די רע. בכל זאת, לבניון יש מעמד יציב באנגליה ובהחלט אפשר להגיד שניתן לתייג אותו כישראלי עם אחת הקריירות האירופאיות המפוארות ביותר.

אז למה הוא ברשימה? א' – אנחנו חושדים שעכברוש הוא אוהד הפועל חיפה, וב' – המעמד הלא הגיוני של יוסל'ה בנבחרת ישראל. לא ניתן להשתמש במילה "יציבות" בשביל לתאר את הקריירה של בניון, בלשון המעטה. בעוד כמות השערים שכבש בנבחרת היא בהחלט נאה (24 ב-86 משחקים), רובם הגיעו במשחקים לא חשובים, שלא נאמר – זניחים.

"אני שוקל מספר מועמדים לאימון הנבחרת".

 למעשה, אפשר לספור על יד אחת את משחקיו הגדולים של יוסי בנבחרת (צמד גדול נגד שוויץ למשל), ואת הפעמים בהן סחב אותה על הגב. עכברוש אפילו מציין שבהרבה משחקים מכריעים הכריז יוסל'ה שהוא פצוע ולא יוכל לשחק. ועדיין, מאז אברהם גרנט אין מאמן אחד שהעיז לערער על מעמדו של היהלום, אשר לאט לאט החל מאבד את הברק שלו.

צ'ה גווארה

סמלו ומושא הערצתו של כל מהפכן בשקל. צ'ה גווארה מסמל בעיני רבים את מאבקם של החלשים והמדוכאים אל מול השלטון העריץ והאכזר. חולצות, דגלים ושלל מרצ'נדייז הפכו את שמו למותג המגלגל סכומים שהיו יכולים להאכיל את חצי מתושבי קובה. אפילו אוהדי קבוצות ספורט אימצו את צ'ה אל חיקם. אוהדי הפועל י-ם למשל, רואים בדמותו של צ'ה סמל למאבקם ברודנותה של מכבי ת"א, השולטת בליגת הכדורסל ביד רמה. אך האם ייתכן כי צ'ה גווארה הוא אינו אותו סמל שכולם רואים?

בתחילת דרכו למד צ'ה רפואה ולאחר מכן יצא למסע ברחבי דרום אמריקה. הוא הזדעדזע מהעוני של התושבים ואפילו התנדב בבית חולים בגואטמלה. לאט לאט הוא התקרב לבחור חביב העונה לשם פידל קסטרו, ונטל חלק פעיל במהפכה הקובנית. עד כאן, הבנאדם מצטייר כאליל, מה לא ככה? אז הקשיבו מה יש לגולגולת-של-איש-מוזר (שהיה חלק מהאצולה הקובנית לפני המהפכה) לספר לכם.

לאחר שהושלמה ההפיכה בקובה, גווארה החל לתפוס קו מחשבה מיליטנטי בצורה שהיתה מלחיצה את אריק שרון של 82'. הוא קיבל את תפקיד מפקד בית הכלא "לה קובאניה", שם פיקח על הוצאה להורג של מאות אנשים. אט אט אימץ צ'ה החביב את מדיניות הגולאג של בריה"מ. 

"Don't like this picture? HANG HIM!"

הנה כמה ממיטב הציטוטים של שוחר החופש צ'ה:

"אשסף את גרונו של כל שבוי מנוצח שיפול לידי  "

"ירייה מדויקת, ברגע הנכון, היא חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר"

הנה משהו בשביל אוהדי י-ם והאהבה איתה הם רוצים לנצח:

" שנאה בלתי מתפשרת כלפי האויב, הדוחפת את האדם אל מעבר לגבולות הטבעיים של ההוויה האנושית והופכת אותו למכונת הריגה יעילה, אלימה, סלקטיבית וקרה".

אחלה גווארה.

ביסלי

כל מה שדוחה בישראלי הבהמי, גס הרוח, הבור שחושב שהוא יודע הכל. הריח החריף-מלוח שנדבק לך לאצבעות, הטעם שמתנחל לך בפה ומסרב לעזוב. משטרת המחשבות שגורסת שאינך ישראלי אם אינך חלק ממעגל אוכלי הביסלי. ובעוד הבמבה שומרת על קו מרכז-ליברלי, הביסלי מנהל ציד מכשפות נגד כל מי שלא עונד טבעת בטעם בצל. הזוועה.

כבר מרגע היפתח השקית, דואג הביסלי להודיע לכולם שהוא בחדר. הריח, הרעש, איך שהוא מתלבש לכם על האצבע. אפילו העובדה שגווניו הם בשלל צבעי צואת הכלבים לא מפריעה לכם להצהיר עליו כחטיף איתו תצאו למלחמה. כמה קל לשטוף לכם את המוח אזרחי ישראל.

אנחנו במרתף לעומת זאת, מעדיפים לכרסם חלקי טחול להנאתינו. זה אורגני (Organ), זה טרי ואין בזה חומרים משמרים. אבל הכי חשוב – לטחול לא נלווית שום פרסומת מעיקה הכוללת 2 ערסים ג'ינג'ים מצויירים וקומיקאי שהולך ומאבד את הרלוונטיות שלו.

שלל צבעי וטעמי הצואה.

אוכל לנשמה

בוקר אחד קם לו וטאשסקי, הזיז בעדינות את הגופה עמה העביר את הלילה בתנוחת כפיות והעביר מבטו ברחבי המרתף. הוא הביט בעמוד העץ המט לנפול אשר הטרמיטים כרסמוהו לשובע, בעכברושים החביבים וגם בכם הביט. בידיכם הכפותות, עיניכם המבועתות ואוזניכם המדממות. אותה פסטורליה מלבבת, גרמה לוטאשסקי חשק עז לכתוב שיר.

מיד נפלה קדרות על וטאשסקי. "וכי איך אוכל לכתוב שיר?", הרהר. "הרי במרתף שיר נתפס כיצירה הטומנת בחובה מציאות ורוח תקופה, הלך רוח ודרך מחשבה. השיר יכול לחרוג ממגבלות הזמן והמרחב, מה שהופך אותו לנצחי".

בכל זאת ניגש וטאשסקי לכתוב. אך לא שיר הוא כתב. החליט הוא לכתוב פוסט מחווה לכמה שירים שלטעמו עונים להגדרות שבפסקה לעיל. יודע וטאשסקי כי יהיו התנגדויות, ובודאי אתם – ציניקנים שיפוטיים שכמותכם – תחישו לקבוע כי נעשה עוול לשירים רבים אחרים. במרתף כמובן יכבדו דעה שכזו, ואף נגדיל ונאמר – השירים שיוצגו הם לא ה-שירים, אלא חלק מרבים ומופלאים. למה דווקא אלה הועלו על הכתב? ככה. אתם בטריטוריה שלנו. במרתף שלכם תכתבו מה שאתם רוצים. על כן סתמו פיותיכם (אה אופס, כבר סתמנו לכם), ונצלו את רגעיכם הספורים על מנת לקרוא, לפני שהעכברושים יגיעו לכרסם עצמותיכם.

מאיר אריאל – שיר כאב

 לא צריך להיות תיאורטיקן גדול בשביל להבין לאן מרפרר אריאל בשיר זה. אך מעבר לסימבוליות של גבר ערבי וגבר יהודי הנלחמים על אותה בחורה, ניתן להעמיק הרבה יותר. הסאבטקסט בשיר מקלף את הגבריות הישראלית ומפרק אותה על כל רבדיה, עד שנגלה לנגד עינינו גבר מפוחד, חסר ביטחון ומוצף ברגשי נחיתות.

זהו השיר הראשון באלבום "שירי חג ומועד ונופל" שאמנם יצא ב-1978, אבל רלוונטי יותר מתמיד לתקופתנו, בה חוגגת ההיסטריה סביב מערכות היחסים בין גברים ערבים לנשים יהודיות. איך אומרים? "בסוף כל משפט ש'יד לאחים' אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה".

אביתר בנאי – אבות ובנים

במהלך הסדרה "האלבומים", המשודרת בערוץ 8, התבטא אביתר בנאי ואמר שאת "אבות ובנים" הוא כתב עקב מעבר שלו מבית הוריו, כשהוא הבן הצעיר ולמעשה האחרון מבין שאר האחים שעוזב את הבית. ספק גדול אם מי שהאזין לשיר במשך השנים פירש כך את השיר, שנותן תחושה חזקה מאד של אבדן. לא סתם השיר מושמע לעיתים תכופות יותר דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

הסיטואציה של בן זקונים העוזב את הקן ומשאיר את ההורים לבד היא סיטואציה מורכבת ועמוסת רגשות הן לבן והן להורים, ובנאי לכד אותה בשלמות. השיר מתאר את הרגע בו דלת הבית נסגרת, כשההורים בצדה האחד והבן בצדה השני. רגע סגירת הדלת, שהשיר קולט בצורה כה מדוייקת, הוא רגע טרגי במידה מסויימת, ומהווה סינקדוכה ליחסים הכל-כך מורכבים בין הורים בנים.

אריק איינשטיין – עיניים גדולות

הקלישאה אומרת שאדם לא יודע מה יש לו בידיים עד שזה נעלם. בשנות ה-70 עמד אורי זוהר על פסגת האולימפוס של התרבות הישראלית. הוא היה הבמאי והשחקן הנחשב ביותר בישראל, הגיש תכנית בטלוויזיה ונראה היה שכל מה שיגע בו יהפוך לזהב. לאט לאט החל זוהר לחוש ריקנות ומיאוס מאורך החיים שלו באותו זמן, מה שהתבטא בסרט הנהדר "עיניים גדולות", ובסופו של דבר בחזרה בתשובה.

הסרט מספר על בני פורמן, מאמן כדורסל שלכאורה יש לו הכל – הוא מצליח, מפורסם יש לו משפחה אך זה לא מספק אותו. השיר "עיניים גדולות", נכתב בידי אורי זוהר עצמו (יחד עם אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב)  כפסקול לסרט, ומתאר במדויק את הסלידה הזו של זוהר מהמרדפים הבלתי פוסקים אחרי הצלחה, הכרה, כסף, נשים שאפיינו את חייו, ולמעשה מאפיינים את החיים של כולנו. למעשה, נדמה שאם במקום השם "בני פורמן" היו מציינים שם של כל אחד אחר – זה היה מתאים. השיר הזה הוא על כולנו.

פורטיסחרוף – נעליים
 

עוד לפני כל המחאות פורטיס היה שם. עוד לפני האוהלים, לפני הקוטג', לפני הכל. כשכולם שרו "הללויה" הוא צעק "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". הוא סירב לצעוד במצעד הממלכתיות, החנופה והצביעות. האלבום פלונטר ו-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" מתוכו מהווה כמובן אבן דרך במוזיקה הישראלית, אבל דווקא מדובר בשיר אחר שמבטא את השיגעון המופלא של פורטיס בצורה הטובה ביותר.

"נעליים" הוא שיר שלטעמי צריך להנחות ולהוביל את המאבק החברתי של ימינו ושל כל דור בכלל. הזעם האותנטי והמדויק שמאפיין את השיר הזה זועק מילה אחת ברורה - 'די!'. תופי המארש הצבאי, הצרחות של פורטיס, בשילוב קולו העמוק והמצמרר של סחרוף – הם הפסקול המושלם של דור שמרגיש שכפו עליו לחיות חיים של דוחק, של יאוש ושל מלחמות שאינן נוגעות לו.

קוואמי והחלבות עם פורטיס – רושם

מעטים האנשים שיכולים לתאר במדויק תחושות, רגשות ומצבי רוח ולהביא אותם אל הכתוב. קוואמי, מעבר להיותו שדרן רדיו גדול, הוא גם מכותבי השירים הטובים בארץ בכל הקשור לביטוי של רגש. גם באלבום הסולו שלו, וגם בשני אלבומיו עם ה"חלבות", מתאר קוואמי באופן חושפני ונוגע ללב פרידה, צער ובדידות, כל זה לצד סרקאזם וסלידה מאטימות, טיפשות ושנאה.

באלבומו האחרון, "זרים במאה ה-21", מופיע שיר שמנקז את כל מה שכתוב לעיל לשיר אחד מופלא. בשיר זה מדמה קוואמי את השנאה לאשה יפהפיה בלתי מושגת, מעין פאם-פטאל שמאחדת את כולם וגורמת להם לרדוף אחריה, אך היא תמיד חומקת, לועגת ומשאירה אחריה חורבן. הטרומבון שפותח את השיר מזכיר נעימה של ימי זיכרון והלוויות, ובשילוב המילים הנוקבות ושירתו של פורטיס לקראת סוף השיר, אנו מקבלים את אחד השירים המצמררים ביותר שנכתבו. 

שולי רנד – רפא-אל

בימים בהם נראה שהפער בין חרדים לחילונים גדול מאי פעם, ראוי לחזור לאלבום המופלא "נקודה טובה" של שולי רנד (גם בימים אחרים אגב). האלבום מכיל בעיקר טקסטים המדברים על נפשו של האדם, אמונתו ומאבקו ביצר, אך ניתן למצוא בו גם 2 קטעים המדברים על מערכת יחסים בין בני אדם. האחד הוא "המשורר", שנכתב על היחסים בין שולי רנד לחנוך לווין והשני הוא "רפא-אל".

לאור הרישא של הפסקה הראשונה, נראה שדווקא "המשורר" רלוונטי יותר, אך לא כך הדבר. בשיר "רפא-אל" מתוארים 2 אחים כשהדובר הוא הבוגר, והצעיר נקרא רפאל (שילוב בין המילים "רפא" ו-"אל"). השניים מנסים לתפוס טרמפ על מנת להגיע ל"רבי שמעון" (ככל הנראה קברו של שמעון בר יוחאי), שם יוכלו להתפלל על אמם החולה. במהלך השיר מועברת תחושת חוסר האונים של הילדים שרק רוצים שאמם תחלים, ותפילה בהר מירון היא התקווה האחרונה שנשארה להם. במהלך השיר חוזר על עצמו המשפט המטלטל "אין לנו אמא מלבדה", והלב נכמר. איך אפשר לשנוא אנשים כאלה?

חלוצי החלל – מוסיקה

בשנת 2002 שחררו "חלוצי החלל" (מירו וחמי), אלבום הנושא את שם ההרכב, ומבטא את המילה אנדרייטד בצורה הטובה ביותר. לצד כמה שירי מחאה, האלבום מכיל שירי אהבה וערגה לילדות, בצורה מאד ייחודית לא רק ביחס להיפ-הופ הישראלי, אלא למוזיקה הישראלית בכלל. כל זה על רקע ההפקות המבריקות של רע מוכיח.

בשיר "מוסיקה" מובעת האהבה למוזיקה בצורה שונה ומקורית, ולמעשה גורמת למאזין להבין שניתן לתפוס ולאהוב את המוזיקה בהרבה צורות, כי יש לה פנים רבות. בין אם רוק, קלאסית או היפ-הופ. השיר מבטא במדויק את הצורה בה שיר נכון ברגע הנכון, יכול לשנות את התחושה של האדם באותו רגע ולהרים אותו ולרומם את רוחו ("אתמול הדי.ג'י. הציל לי ת'חיים עם שיר"). השיר למעשה, רלוונטי כיום יותר מאי פעם, כשההיפ-הופ הפך למחתרתי ונדחק מהמיינסטרים של תחילת שנות ה-2000, לשוליים של המוזיקה הישראלית. חלוצי החלל לא הצליחו מבחינה מסחרית, אבל האלבום הזה הוא מהיצירות המוזיקליות הטובות והמקוריות שנעשו כאן ומראה שיש מקום גם ליצירה חתרנית ובעלת תעוזה. 

                                              חלוצי החלל - מוזיקה

"שום דבר לא יפסיק את המוזיקה, שום דבר לא יעצור את המוזיקה. המוזיקה היא האוכל של הנשמה, בלעדיה הנשמה מתה".

כחומר ביד היוצר

נסו לרגע לפשפש בפדחתכם ולגרות את אונת הזיכרון. לבטח תצליחו לשלוף מתוכה את הילד המוזר והמפחיד שהסתובב בשכונה בה גרתם. הייתם בטוחים שהוא חבר בכת השטן. אף אחד לא העז ליצור איתו קשר. אפילו המורים חששו להתעסק איתו. גם כשמישהו ניסה להתגרות בו, הוא לא הגיב. רק נתן מבט בלתי מוסבר, והמשיך לחטט בעזרת עיפרון באיזה פצע פתוח שהיה לו בברך. ההורים שלו גם כן היו הזויים. לאט לאט, התפשטו השמועות שאמו היתה בעברה מאושפזת במוסד סגור ושאביו הוא אלכוהוליסט שאיבד את רוב כספו. הוא עורר בכם גועל, לעג - אבל גם קנאה. קנאה בתעוזה, בחוסר הפחד. בזה שהוא פשוט לא שם זין.

Tyler, The Creator (טיילר אוקונמה), הוא בחור בן 20, אפרו-אמריקאי, בעל רווח בשיניים ואזניים גדולות. אל תתבלבלו בגלל דימוי הוויל סמית' שקופץ לכם לראש. המוזיקה של טיילר שייכת לצד האפל של האנדרגראונד. הליריקה הבוטה והאלימה בשיריו, קולו העמוק ומקפיא הדם והקליפים המטלטלים (אותם טיילר מביים בעצמו) – כל זה גורם למאזין להתחבר לצדדיו האפלים ביותר. למעשה, טיילר גורם לנו להיות הילד המוזר ההוא מהשכונה. 

ייתכן שמשמיעה ראשונית לא תתחברו לטיילר. אפילו תסלדו ממנו. הביטים בשיריו לא קומוניקטיביים. כך כל המוזיקה שלו. כך גם הילד המוזר ההוא. העניין הוא שבמובן מסויים, בסיטואציות מסויימות כולנו "הילד המוזר". לכל אחד יש את המחשבות האפלות, אותן הוא מחביא עמוק עמוק בתאים האחוריים והחשוכים ביותר במוח. מחביא לא רק מאנשים אחרים, אלא גם מעצמו. כי להזדהות עם נער ביישן שמאוהב נואשות במלכת הכיתה זה מקסים, אך להזדהות עם מארב לאותה בחורה ורציחתה – לא הולם את העניבה שאני עונד.

OH SHIIIT! Now that's HARDCORE!

במהלך השנה החולפת שחרר טיילר את האלבום "Goblin". זהו אלבומו השני, לאחר ""Bastard שיצא בשנת 2009. האלבום הכיל ראפ מחוספס, רווי בתיאורים גרפיים אלימים וקשים מאד. טיילר נכנס בזרם החדש של ראפרים מעודנים ורגישים. היה זה הראפר B.O.B שספג את מירב הארטילריה. גם הזמר ברונו מארס חטף לא מעט. מי שחשב שטיילר יתמתן, התבדה מהר מאד. גם "Goblin" לא עושה חסד עם מאזינים בעלי לב חלש. או בעלי לב, נקודה. עם זאת, 2011 היא השנה בה טיילר יצא מהשוליים, והשתלט על ההיפ-הופ. עם הומור שמזכיר את אמינם בתחילת דרכו ופאנצ'ים אלימים שמזכירים את ביגי, לא לקח זמן רב לאמנים כמו Pusha T ו-The Game לקלוט את הפוטנציאל, וכל אחד מהם אירח את טיילר באלבומו. טיילר גנב את ההצגה באופן מוחלט בכל אחד מהמקרים.

הליריקה המכילה, בין השאר, אלימות חולנית כלפי נשים מעוררת ביקורות ותגובות נזעמות. בשיר "Tron Cat" מופיע המשפט: Rape a pregnant bitch and tell my friends I had a threesome"". "מה גורם לו לחשוב שהוא יכול להגיד דבר מגעיל כזה?", אמרה לי ידידה פעם. "צריך להכניס אותו לכלא". האמת שניתן להבין. לפעמים נראה שטיילר מנסה לזעזע בכל מחיר. הסינגל הרביעי מ-Goblin"", לא בדיוק משאיר מקום לדמיון ונקרא "Bitch Suck Dick". הסינגל הוא סוג של פארודיה על שירי הארדקור-ראפ, ובמשך כל השיר פונים הראפרים המשתתפים  לנשים כ-bitches ודורשים מהן שיבצעו בהם מין אוראלי. בסוף השיר אגב, טיילר רוצח את אותם ראפרים שהשתתפו איתו באותו קטע. בשיר הנועל את האלבום טיילר מתפרק בפני פסיכולוג מדומה (שמלווה את שני אלבומיו של טיילר) שמנסה לנתח את אישיותו הפסיכוטית של טיילר. 

פסיכופטים שאהבנו.

 אז מה בכל זאת הוא סוד ההצלחה של טיילר? בסדרות טלוויזיה רבות מוצגת דמות פסיכוטית בצורה כזו שאנו ממש יכולים לחבב ואף להזדהות איתה. בין אם זה ג'ו דבולה, אליו אנו נחשפים בעונה הרביעית של סיינפלד, בין אם זה הילד המפלצתי למילטון טיישון המופיע בסדרת האנימציה המעולה The Boondocks ובינינו, מהי סאות' פארק ללא קרטמן? 

דווקא טיילר אחר הוא זה שיכול להסביר את התופעה, וללמד אותנו על הצורך בסיפוק הגירויים של התאים האפלים שבמוחנו. אני מדבר על טיילר דירדן שגילם בראד פיט בסרט "מועדון קרב". דירדן הוא כל מה שגיבור הסרט חסר השם (אותו מגלם אדוארד נורטון) רוצה להיות. הוא שוכב עם הבחורה שהגיבור לא מצליח להשכיב, הוא שאפתן, בעל קריזמה וחסר פחד. ביחד הם מקימים מועדון סודי אשר חבריו נפגשים בלילות, ועל מנת לפרוק את הטירוף שהחיים מעמיסים עליהם – הם פשוט מפוצצים אחד את השני במכות. ללא חוקים, ללא הגבלות – ללא התנצלויות. בסוף הסרט (גוועלד! ספויילר!) אנו מגלים שהגיבור סובל מפיצול אישיות וטיילר דירדן הוא למעשה, צד אפל באישיות שלו עצמו. 

כשהצד האפל שלך הוא בראד פיט, מה הפלא שהוא מזיין יותר ממך?

 לא סתם, טיילר קרא לעצמו דה קריאייטור – היוצר. הוא לימד את עצמו לנגן על פסנתר כבר בגיל 14. הוא מפיק את השירים שלו עצמו, מביים את הקליפים שלו עצמו ועומד בראש קולקטיב ההיפ-הופ OFWGKTA  (קיצור של Odd Future Wolf Gang Kill Them All). הראפ הכה בוטה והכה קשה, אך עם זאת  - הכה ייחודי שלו, קנה לו מעמד גבוה מאד בז'אנר ההיפ-הופ, והאלבום "Wolf" שצפוי לצאת ב-2012, הוא אחד מהאלבומים המצופים ביותר של השנה. טיילר לעומת זאת, ממש לא צפוי, אבל דבר אחד בטוח – האלבום הזה הולך להיות קשה לא פחות מקודמיו. וזה נהדר.

לגבי אותה ידידה, אומר כך: מוזיקה מאפשרת לאדם לפרוק את הזעם והתסכול שמצויים בחיים תחת מוסכמות חברתיות, שבמקרים רבים נובעות מצביעות ואינטרסים. זו אחת הסיבות שבהופעות רוק, ניתן לחזות באנשים בוגרים, עם קריירה, משתתפים בקרבות פוגו עם חבר'ה בגילאים 15-18. זו אחת הסיבות שמיליונים בבריטניה התחברו כל כך לסקס פיסטולס, המאד פרובוקטיביים בזמנו, או לחילופין, רמי פורטיס אצלינו (נ ע ל י י ם!). מאזינים זקוקים לדיסטורשן הזה, והוא מצוי לא רק בגיטרה. אם תרצו, מוזיקה היא המועדון קרב של הנפש. מה לעשות שאי אפשר כל פעם לקבל את בראד פיט?

וטאשסקי מתווכח עם הצלחה

לפני כמה ימים, יצא לו וטאשסקי מהמרתף אל העולם החיצוני בכדי לערוך סידורים לכבוד חנוכה. בעודו מעמיס את סלסלתו לעייפה בגולגולות ובגופות של ג'וקים, פגש אותו איש מוזר. "מה שלומך וטאשסקי?" שאל האיש המוזר בחביבות. "עונג מענה", ענה וטאשסקי ועדכן אותו בדבר היותו כותב בלוג, שדרן רדיו וכולא ילדות בנות 13 מבני עקיבא במרתפו. "מרתף?", אמר האיש המוזר. "זה כל-כך אוברייטד!". "אוברייטד?". "כן, מייחסים לו חשיבות יתרה. נותנים לו קרדיט שממש לא מגיע לו. הרי אפשר לנעול אנשים בחדר רגיל. אפשר לגרום לאנשים לחשוב שאתה מוזר בכך שאתה לובש חולצה כתומה כל יום ראשון. אבל מרתף? נדוש ואוברייטד".

בשיר So Appalled של קניה ווסט, בו מתארח ג'י זי (שנחשב בידי רבים כראפר האוברייטד בהיסטוריה), אתגר ג'יגה את כולנו ושאל – What would you rather be – under paid or overrated? 

וכך, התקבצו, מטובי המוחות (וטאשסקי, עכברוש וגולגולת של איש מוזר) כדי להכין רשימה של תכניות, שחקני כדורגל, בדרנים – כל דבר שלדעתנו קיבל קרדיט והערכה שממש לא מגיעים לו. הביאו את המצ'טה – פרות קדושות הולכות להשחט.

חברים

 מוניקה מעלה נושא לשיחה. "מה אתם יותר אוהבים בנשים – תחת או חזה?". ג'ואי אומר: "למה אני צריך לבחור? את רעה!", כמובן עם המשחק האופייני. צלילי צחוק ברקע. גם אתם צוחקים. מתוך הרגל. לאחר מכן צ'נדלר פולט שטות שגורמת לו להראות מגוחך/הומו. הוא מסיט מבטו ופרצופו מתחלחל. "לא אמרתי את זה עכשיו. לא! לא!". תנועות בידיים. ושוב קולות צחוק. 

שנמשיך לרוס? פיבי? רייצ'ל? אין טעם. עוד סצנה בבית הקפה, שאמנם לא התרחשה, אבל בוודאי שוכבת לה על רצפת חדר העריכה בהוליווד. אל גור יכול להיות מרוצה – צוות הכותבים של חברים דוגל בהחלט בשיטת המחזור.

 ובכל זאת, חברים משכה 4 עונות מיותרות (בלילות אפלים, עוברת בי המחשבה שאפשר היה לחתוך אחרי העונה השלישית), על אותם שטיקים ידועים ומשעממים וגרפה סכומים מדהימים של מיליוני דולרים.

הרי אם נהיה כנים, הבדיחות של צ'נדלר מתחילות לחזור על עצמן, עוד בשלהי העונה השלישית. הדינמיקה עם ג'ואי עוד איכשהו מחזיקה אותו, אך ברגע ששודך למוניקה? אסון. גבר רופס, חסר קסם שגם הגיחוכים שאיכשהו הוא גורר הם מרחמים. ומהרגל. רייצ'ל איבדה מהחן שלה איפשהו כשהשיגה את עבודתה החדשה. מוניקה תמיד היתה מעיקה. ופיבי? נראה לי שמישהו אשכרה הוציא חוזה על ליסה קודרואו.

אז נכון, שרוס ופלאי ה"אונאגי" שלו הצליחו לשחרר פרצי צחוק גם בעונות המאוחרות יותר, אבל קחו את הבדיחות הממוחזרות, השכר העצום ואת העובדה שמחבר'ה צעירים ומגניבים הם גדלו להיות מבוגרים טרחנים – חברים היא אולי גדולת האוברייטד שבקומדיות האמריקאיות.

לא, בעונה הקודמת לגמנו כולנו מתוך כוסות קוקטייל. עכשיו זה מילקשייק - מקורי ומצחיק!

מייקל אואן

איאן ראש הבא? השחקן שיחזיר את ליברפול לימיה הגדולים? אז נכון, הוא כבש 118 שערים ב-216 הופעות במדי ליברפול, אך באותה נשימה יש להזכיר שליברפול היתה הפועל פ"ת של אותה תקופה מבחינת יחס של היסטוריה-הווה. בעצם כמו ליברפול של היום, בעידן שאין לה שום יורש לאיאן ראש.

שעריו של מייקל אואן בליברפול לא הובילו את הקבוצה לשום מקום. גביע אנגלי? גם פורסטמות' יכולה להתהדר בהישג זה. גביע אופ"א? סלחו לי אם ניצחון על אלאבס הגדולה של ג'ורדי קרויף וקוסמין קונטרה לא מעיף לי את הקוקו. ובכל זאת, מייקל אואן הרגיש שעליו לקדם את עצמו למקום בו כשרונו יבוא לידי ביטוי, ועבר לריאל מדריד. מאז אותו מהלך מבריק (שהכניס לקופותיה של ליברפול 13 מיליון יורו), אואן הספיק לסיים עונה ללא תואר במדריד, בעוד ליברפול קוטפת את ליגת האלופות. משם עבר לניוקאסל והרוויח את הסכום הגדול ביותר ששילם המועדון לשחקן. יותר מפאקינג אלן שירר!

 בניוקאסל אואן היה פצוע למשך זמן רב, והזיכרון שיישאר ממנו במועדון הוא בתור השחקן שהחמיץ בצורה מסמרת שיער במשחק בו הקבוצה הפסידה וירדה ליגה. אלא מה? לא רק שהקריירה של מייקל אואן לא החלה לדשדש – הוא עבר מניוקאסל למנצ'סטר יונייטד. היריבה השנואה של ליברפול בה גדל. אלופת אנגליה וסגנית אלופת אירופה.

ובמרתף שואלים – על סמך מה?! על סמך המהירות שנעלמה כליל לאחר אינספור פציעות? על סמך משחק הראש של החלוץ המתנשא לגובה של 173 ס"מ? אגב, מאז שעזב אואן את ליברפול הסטטיסטיקה שלו עומדת על 43 גולים ב-132 משחקים.

גילוי נאות – אחד מבין השלישייה, וטאשסקי-עכברוש-גולגולת של איש מוזר, הינו אוהד ניוקאסל ולא שכח עד היום את אותה החמצה מבזה של מייקל אואן אשר שלחה את הקבוצה לליגת המשנה. טפו!

הית' לדג'ר היה צריך לגלם אותי בסרט על חיי. הטרגדיה שלו היא הטרגדיה שלי.

טופאק

בעיני רבים נתפס שתיים-פאק שאקור כראפר עילאי, אשר בקטעי הראפ שלו ניתן אפילו לזהות פואטיקת גטו. ואכן, בהרבה משיריו הוא נענה לקריאה. לא זאת בלבד, כותב שורות אלה, לא יתנגד נחרצות אם יאמר מאן דהו כי פעמיים-פאק הוא אחד מבין חמשת הראפרים הגדולים בכל הזמנים. ובכל זאת, שמו הולל  ברבבות ולא באלפים כפי שהיה ראוי. למעשה, נעשה לפאק-כפול-שתיים סוג של עוול. בשם תאבת הבצע, פרסום וניצול שמו, ניסו להציג אותו כהמשך ישיר לפנתרים השחורים וכיורשו של מלקולם אקס, מה שגרם לוטאשסקי-גולגולת של איש מוזר ועכברוש לדון בכמה טופאק אינו מה שמציירים אותו - במקום לדבר על יצירתו הדי מצויינת.

דאבל-פאק, היה בסה"כ מוזיקאי. אמנם בערה בו תשוקה לקידום האדם השחור והחברה האפרו-אמריקאית, והוא בהחלט היה ראפר מחונן – אבל לא יותר מזה. לא מנהיג חברתי כי אם ערס פואטי. יהיר ולא שרף. פוזאיסט ולא שליח. הביטוי "Thug 4 life", חוזר בחצי משיריו. האגו המנופח של פאקיים גרם לו להוציא שירי דיס-ריספקט (Hit 'em up הוא ללא ספק שיר הדיס האוברייטד בהיסטוריה) מגוחכים על כל העולם. לא זו בלבד, צמד-פאק הוציא לאין ערוך שירי אני-עשיר-מזיין מלא-ראפר מגניב-גנגסטר-ווסטסייד! די דבילים. ומה לעשות, זה מעט מאפיל על שירים נפלאים כמו Brenda's got a baby ו-Keep ya head up.

האות w שאני מסמן באצבעותיי מסמלת את החוף המערבי. פואטיקה לירית היישר מהגטו.

הסביח של עובד

השעה 23:00. מוצ"ש. העיר גבעתיים שוממת מכל אדם. אפילו הפקחים ישנים שנת ישרים, ואין מי שיחלק דוחות למכוניות החונות בבטחה על המדרכה. ומה קורה בדוכן הסביח של עובד? תור המשתרך עד לכביש של רחוב סירקין, וכל זה בשביל להשיג פיתה עם חצילים וביצה. פיתה. חציל. ביצה. ואולי קצת עמבה. וסלט. וחומוס.

"עזוב אותך – עובד זה החוויה!". חוויה? לבנאדם יש סלנג וקאץ' פרייזס נחמדים, מדבר בלשון ספורט, ובהחלט מהווה דמות ססגונית. אבל בחיאת – פיתה. חציל. ביצה. ואולי קצת חריף (2-1 להפועל בדרבי).

 "עזוב אותך – לא תמצא סביח טעים יותר מעובד!". לא תמצא? פיתה! חציל! ביצה! ויאללה רוץ על הכל.

האדם הרעב לפעמים עושה החלטה, לפיה הוא מוציא את כספו על מזון מהיר על מנת לפוצץ את עצמו לשובע. והנה אתה בביתך, סיימת לאכול את "המנה הטובה ביקום", ואכן אתה יכול לסמן וי על כל התסמינים: אתה מרגיש מפוצץ, שמן, מחכה לרגע בו תתפוצץ בשירותים וכמובן – עייף. הבעיה היחידה היא, שאתה מרגיש עוד משהו – רעב! פיתה? חציל? ביצה? פשוט לא מספיק.

כמה נגמר בדרבי בין הג'וקים לסלמונלה?

יאללה סגור לי עם כתר אליפות.