הכל בשפל

לפני כמה לילות הסתנן לו למרתף זבוב מגודל ומדושן. כה גדול היה הזבוב עד כדי שמשק כנפיו גרם לרוח קרירה ודוקרת בערפו של וטאשסקי שגם כך היה טרוד ורוטן. הזבוב שעט לעבר כל מקור אור ואף ניפץ נורה או 2. כמוכן, כנפיו זמזמו מחרוזות של הפרוייקט של רביבו, משל היו ניוז פיד בפייסבוק. לא עבר זמן רב עד שאחד מחיילי צבא המרתף חבט בזבוב עם מגזין פנטהאוז. הזבוב צנח אל מותו. האמנם?

בדיוק כשחזרו שוכני המרתף לעיסוקם, נשמע צליל מוכר. מחרוזת מספר 3 בפרוייקט של רביבו. הזבוב חזר. מיד עטו עליו הגופות, השדונים והשלדים במטרה לחסלו. זה היה לינץ'. הוא נחבט, נחבל ונחתך. רגליו נקטעו, אחת מכנפיו נקרעה ועין אחת נפגעה קשה. בשארית כוחותיו מצא הזבוב האומלל מחסה בתוך חריץ קטן באחד הקירות.

ההמון הזועם לא וויתר ומיד תפסו מכל הבא ליד. סכינים, עטים, עצמות חדות – והחלו להתקיף בחמת זעם את הנקיק קטן בו הסתתר הזבוב האומלל. הכנף השניה נשרה לה החוצה. עוד עין נפלה. חלקים זעירים ושחורים שנראו כמו איברים פנימיים נשפכו החוצה. מזה כבר הוא לא ייצא.

כמה שעות אחר-כך, בזמן שערכו כמה מהעכברושים מסיבת תה, נראה כתם שחור מדדה לו על רצפת המרתף. הזבוב, באמצעות רגל בודדה, ללא כנפיים ועיניים מנוקרות, ניסה להאחז בטיפת החיים האחרונה. אט אט התאספו כל שוכני המרתף. כולם נעמדו סביב הזבוב העיקש, ובעיני כולם נצנצה דמעה. כמה  עלוב וקטן נראה לפתע אותו זבוב גאה. לפתע עצר הזבוב את צליעתו. ציוץ חרישי בקע מכיוונו. זה נשמע כמו המחרוזת ה-536 מהפרוייקט של רביבו. עברו כמה שניות והמחרוזת נקטעה. הזבוב נפח את נשמתו.

לזכר הזבוב הגיבור החלטנו במרתף לתת לכם 4 רגעים קורעי לב מתוך סדרות אהובות:

פיוצ'רמה: הכלב של פריי מחכה.

פריי הוא הדוגמא המושלמת לאידיוט החביב. הוא בור, גס, חסר מודעות ולעומת זאת, רגיש וחבר טוב. הוא יעשה הכל בשביל לעזור לך, אבל רק יגרום למצב להיות גרוע יותר. כולם סביבו בזו לו, וזו אחת הסיבות שלא טרח לחזור הביתה לאחר שהקפיא את עצמו בטעות למשך אלף שנים והתעורר במילניום הרביעי. האמת שגם בשנת 3000 לספירה, המצב לא היה הכי מושלם. בטווח של 1000 שנה, פריי לא יכול היה למצוא חבר אחד שיהיה נאמן לו בצורה אבסולוטית. חוץ מהכלב סימור.

 

Jurassic Bark  בפרק, מקבל פריי את האופציה להחזיר לחיים את סימור, אשר ננטש בגיל 3 ע"י פריי שנפל בעל כרחו לעתיד. בעיצומו של התהליך, מגלה פריי שכלבו האהוב יוחזר אליו, אך רק בגיל 15, 12 שנים לאחר שעזב. פריי הנרגש מחליט לקטוע את התהליך בטענה שסימור כבר המשיך בחייו והתרגל ככל הנראה לבעלים חדשים. "לא אשכח אותו", אמר פריי בעצב. "אך הוא בטח שכח ממני לפני זמן רב". סצינת הסיום של הפרק מראה מה עבר על סימור במשך 12 השנים. הוא עמד מחוץ לפיצריה בה עבד פריי. יום ולילה, בגשם ובשלג, בציפייה לראות שוב את חברו הטוב. ציפייה שמעולם לא התממשה.

ברייקינג באד – ג'סי מתקשר למשיבון של ג'יין.

במשך כל חייו היה ג'סי פינקמן נרקומן וסוחר סמים לא מוצלח. למעשה, המונח "לוזר" התאים לו כמו מגן אשכים לדנה אינטרשיונל. הסוחרים האחרים רימו אותו, הוריו התכחשו אליו וזרקו אותו מהבית, ובשביל לקבל מעט חום פנה לוונדי – זונה נרקומנית, אשר סיפקה לו טובות הנאה ומעט חיבה בתמורה למעט קריסטל מת'. לאט לאט, הדברים החלו להסתדר. ג'סי פגש בוולטר וויט, והחל לייצר את המת' האיכותי ביותר באיזור. הכסף החל לזרום, וג'סי מצא דירה וגם אהבה – ג'יין. 

 לראשונה בחייו היה נראה שג'סי נגס ביס הגון בהצלחה. לאחר שג'סי קיבל סכום כסף אסטרונומי בעקבות עסקת סמים מוצלחת, הוא וג'יין תכננו לטוס יחדיו לחו"ל. באותו לילה, ג'יין מתה ממנת יתר של סם, כשג'סי ישן. בבוקר הוא מצא את גופתה, ואת מייק, שנשלח לוודא שג'סי לא יגיע לכלא. ג'סי השבור נכנס לגמילה, ורכש את הבית ממנו הוריו גירשו אותו. אף סוחר סמים לא העז להתעסק איתו, וכיסיו היו מלאים מתמיד. עם זאת, כששכב בביתו הענק, הוא צלצל שוב ושוב לביתה של ג'יין, שם עדיין ענה המשיבון עם קולה. הוא חייג שוב ושוב, רק כדי לשמוע את אהובתו המתה. עד אשר נשמעה ההודעה שהמספר שונה. מאותו רגע, כבר לא נשאר לו כלום מהאשה היחידה שאי פעם אהב. 

לות'ר – אוון מדקלם את מספרו האישי.

צרה צרורה נפלה על משטרת לונדון. בחור אלמוני ומטורף, החל במסע הרג של שוטרים. בכל פעם שהשוטרים חשבו שהם מתקרבים למצוא את הרוצח – הוא הערים עליהם. המיומנות שלו היתה יוצאת דופן. עד מהרה התגלתה זהות הרוצח, אשר מצידו כלל לא ניסה להסתיר אותה. שמו אוון לינץ', חייל בצבא הוד מלכותה.

אוון אף הגדיל ושלח קלטת המפרטת את דרישותיו. אביו, אשר גם הוא היה חייל, נידון באותה עת למאסר עולם באשמת רצח, לאחר שהרג שוטר בקטטה. דרישתו של אוון היתה להמיר את גזר הדין להריגה, ואת תקופת המאסר ל-5 שנים. אם לא – ימשיך במסע ההרג. אט אט, התגלה כי אוון למעשה פועל בשליחותו של אביו, אשר התעלל באוון נפשית במשך כל חייו. כשלות'ר, גיבור הסדרה, התעמת עם אוון וסיפר לו שלאביו כלל לא איכפת אם בנו ימות במהלך מסע ההרג, אוון התפרק. כשהובא לחקירה, אמרו לו השוטרים שהם יודעים שהוא לא המח העומד מאחורי המעשים, אלא אביו. הם הציעו לו עזרה בתמורה לכך שיעיד, אך אוון, שכל חייו רק רצה לרצות את אביו, מלמל רק את מספרו האישי ואת שמו. שזה בעצם כל מה שנשאר מזהותו.

לואי – לואי ופאמלה בשדה התעופה.

לואי סי. קיי הוא אחד הקומיקאים המצחיקים בעולם כיום, אם לא המצחיק ביותר. עם זאת, ההומור שלו מגיע מהמקומות העצובים והאומללים ביותר. הסטנד אפ שלו עוסק בעיקר בבדידות וריקנות של חייו כגרוש בשנות ה-40 לחייו. גם הסדרה בה הוא מככב (בשם "לואי"), עוסקת באותם נושאים. לפעמים אפשר לעבור פרקים שלמים מבלי לצחוק, ובכל זאת להשאר מהופנטים מול המסך. הדרך של לואי לפרק מושגים כמו הומור, משפחה וגם אהבה, היא פשוט מדהימה.

במהלך הסדרה, לואי מצהיר בפני ידידתו פאמלה שהוא מאוהב בה. היא מצידה עונה לו שלצערה היא לא חשה כלפיו כלום מלבד ידידות. בסוף העונה השניה, פאמלה מודיעה ללואי שהיא טסה לצרפת עם בנה על מנת לנסות לשקם את נישואיה שקרסו. בסצנה הזו, שנמשכת 7 דקות, מתחנן לואי בפני פאמלה שפשוט תתן לו תקווה. הוא מבין שאינה אוהבת אותו, מבין שהיא מעדיפה לנסות לשקם מערכת יחסים מתה עם אדם ששיקר ופגע בה, מבין שלא יצליח לגרום לה להשאר. כל שהוא מבקש, זה לחכות לה, רק בשביל להתלות בעלה קטן של תקווה. פאמלה מצידה, צוחקת ומתחננת שישתחרר מהאובססיה הזו. לואי, שבור ומרוסק מביט בפאמלה בדרכה למטוס, וכשהיא קוראת לו לנפנף לה ("wave to me"), הוא מפרש זאת כ"חכה לי" ("wait for me"). הרצון הנואש של לואי להאחז בתקווה כלשהי, גם אם היא כמעט וריקה מתוכן, נראה פתטי ועצוב – כמו כולנו.

החתיכה הגדולה של העוף

כששאלו אותי בבית הספר מדוע חתכתי את שק האשכים של אלון והחלפתי אותו בעץ ריח בניחוח דיזנטריה – הסברתי שזה בגלל שהוא אמר דברים לא יפים על אמא. כשאבא שמע, מיד נתרתח וחמתו בערה בו. "למה תמיד את אמא הם מקללים ועלי לא אומרים מילה אחת?", נעלב. "הייתי צריך להטביע אותך באמבטיה כשהיית קטן, כך אולי הייתי מקבל מעט קרדיט". מה שנכון, נכון. אף אחד לא מדבר על אבא. אגב, הידעתם שבאירן מציינים את יום האב ובישראל לא? מי עכשיו חלק מציר הרשע?

 

"כולם לוקחים את אבא כמובן מאליו", טוען כריס רוק באחד ממופעי הסטנד אפ שלו. "אף אחד לא מעריך את אבא, נכון שהעבודה של אמא היא הקשה ביותר, אבל לפחות היא מקבלת את המחמאות. לאבא אף אחד לא אומר כלום. אבא שם גג מעל הראש, משלם את החשבונות ומה הוא מקבל בתמורה? את החתיכה הגדולה יותר של העוף!".

אין עוררין על כך שדמות האם הפכה למיתוס וסמל כמעט בכל התרבויות ברחבי העולם. אמא המחבקת את בנה החייל, זה דימוי אחד מיני רבים שהשתרש והפך לאייקון בו אמא נוטלת חלק. הצדדים האנושיים של המלחמה – גם לחיילים יש אמהות. ומה לגבי שירים? Forget about it. כפי שציין כריס רוק, מיטב הז'אנרים מלאים שירי קינה ואהבה לאמא, ואבא נשאר כמעט בלי כלום. אז הנה, החלטנו במרתף להרים את הכפפה עם כמה שירי "אבא" משובחים.

The Temptations - Papa was a Rolling Stone

דימוי האב בקהילה האפרו-אמריקאית לא ידוע כמשהו להתפאר בו. בערך כמו שאורי אבנרי נתפס בבת-עין. הדבר השתרש גם לעולם האמנות האפרו-אמריקאית, וביצירות רבות ניתן לראות עיסוק נרחב באב אשר נטש את משפחתו ולא היה שם בשביל לתרום את חלקו.

בשנת 1972 יצא סינגל של להקת ה-"Temptations" העונה לשם "Papa was a Rolling Stone" ומיד זכה להצלחה כבירה (3 פרסי גראמי בין השאר). בניגוד לשאר הסינגלים של הלהקה, השיר היה מורכב יותר מבחינה מוזיקלית וגם אורכו היה לא שגרתי ללהיטי הלהקה (קרוב ל-7 דקות). מילות השיר מספרות על ילד הניצב בפני אמו ושואל על אביו המנוח אותו לא זכה להכיר. הילד שוטח בפני האם את הטענות לפיהן אבא ניהל חיים כפולים, שיקר, הטיף וגנב בשם האל. האם תופסת את פניה ומאשרת שאבא היה "רולינג סטון", ובמותו ציווה את הבדידות.

השיר זכה למחוות ואזכורים רבים ומיתג את דימוי האב הנוטש וחסר האחריות. עד היום ניתן להבחין בשירים וסרטים רבים העוסקים באם החד הורית הנאלצת לגדל את ילדיה ללא אבא. עם השנים הנושא זכה לאינספור דיונים, גם בתוך עולם המוזיקה. באלבום "2001" של דר. דרה מתארח הקומיקאי אדי גריפין האחד הקטעים, וטוען שהרבה בחורות "גונבות זרע" מגברים בשביל להחזיק בהם שלא יעזבו אותן, ולכן אין להן הזכות להגיד את המשפט האלמותי "Daddy ain't shit". גריפין אגב, התחתן בגיל 16, ומאז היה התגרש והתחתן שוב 3 פעמים.

Wycked and Poppi – Papa'z Song 2Pac feat.

לפני שהקדיש טופאק לאמו את אחד שירי האם המפורסמים בהיסטוריה, הוא שחרר את אחד האלבומים הטובים ביותר שלו בעל השם הנוראי Strictly For My N.I.G.G.A.Z. האלבום היה מחאתי, נטול פוזה ורווי הפקות פאנקיות ומגניבות בהתאם לרוח הגנגסט'ה ראפ של החוף המערבי בארה"ב.

הכעס חסר הגבולות שביטא טופאק באלבום, הופנה בין השאר גם לאביו. שאקור האב, פנתר שחור בעברו, עזב את משפחתו ולמרות הבטחותיו לפאקון הצעיר שידאג לו – הוא מעולם לא היה שם בשבילו. בשיר עצמו טופאק מתאר את הרגעים בילדותו בהם היה זקוק לדמות אב יותר מכל (Had to play catch by myself""), וטוען שבהעדר מודל לחיקוי, התדרדר פאק'לה לטיפה המרה. 

טופאק הגדיל ואף חרץ את דינו של אביו. בשיר מופיע בית בו לכאורה מדבר אביו (פאק עצמו בקול מעוות) ומנסה לתרץ את היעדרותו. במעשה זה בעצם דוחה טופאק כל טיעון וניסיון התגוננות של אותם אבות שעזבו את ילדיהם. בשיר אחר באלבום (ואחד הגדולים ביותר שלו), "Keep Ya Head Up", התייחס טופאק לאמהות החד הוריות ולשנאת נשים בכלל בקהילה האפרו-אמריקאית. 3 שנים אח"כ אגב, הוא ריצה תקופת מאסר בגין אונס. תא'ג ליייף!

 

The Streets – Never Went To Church

מאפרו-אמריקאים בשכונות המצוקה בארה"ב, אנו עוברים ללבנבנים בריטים מבירמינגהאם. הפרוייקט המשובח דה-סטריטס, בהנהגתו של מייק סקינר, ניפק כמה וכמה אלבומים נהדרים. השימוש בהומור והתפלספות (שמה לעשות – תמיד באים טוב עם מבטא בריטי), הוא סימן היכר די בולט של ההרכב, אך לפעמים הטקסטים נטו להיות אישיים ומרגשים. כמו בקטע הנ"ל.

 בניגוד לזעם ולבוז שהביע טופאק, סקינר מדבר על געגועים וגם על עצב מכך שלא נשאר לו שום דבר שיזכיר לו את אביו. את רוב הכעס והאכזבה מפנה הילד בשיר דווקא לכנסיה ולדת ("שני סוגי הסם הקשים באירופה – אלכוהול ונצרות. אני יודע איזה אני מעדיף"), ומפנה אצבע מאשימה לאלוהים בעוון הצער שנגרם לו. 

בשיר מופיעות כמה אנקדוטות מרגשות וקורעות לב שמוגשות בניואנסים קטנים, אך כאלה שחודרים עמוק לעור. בין אם זו ארוחה משפחתית שמתרחשת ביום הולדתו של האב אחרי שעזב, ובין אם הדובר מציין שאומרים לו שהוא דומה לאביו דווקא בדרך בה הוא קוטע שיחות.

במהלך השיר חוזרת השורה: "I've got nothing to remind me of you". לקראת סיום הבית השני, כשהאמא אומרת ששניהם דומים אחד לשני בהקשר הבוז לדת, סקינר נועץ את החרב עמוק יותר:

I guess than you did leave me something to remind me of you,
Everytime I interrupt someone like you used to,
When I do something like you you'll be on my mind or through,
'Cause I forgot you left me behind, to remind me of you.

Atmosphere – Yesterday

מעטים הראפרים שיודעים לסחוף ולרגש כמו סלאג (חצי מהצמד אטמוספיר). סלאג הוא ראפר פורה בצורה בלתי רגילה. הדיסקוגרפיה שלו (ושל אטמוספיר) רווית אלבומים ומיקסטייפים, מה שלא פוגם באיכות והקסם של המוזיקה. כשהבנאדם רוצה לבטא כאב, הוא עושה זאת בצורה כזו ששואבת את כל מי שנקרא בדרכו ואי פעם חש רגש דומה.

ככל ש-"Yesterday" מתקדם, לא ברור למי הדובר פונה בשיר. כל הסממנים מראים על אהובה שעזבה, ולרגע נדמה שנצפתה ברחוב. לאורך השיר צפים זכרונות ורגעים אנושיים מרגשים מעברם המשותף של השניים, ועל גבי ההפקה הנהדרת של "אנט" (החצי השני בצמד), המאזין יכול ליהנות משיר נפלא לכשעצמו. כשמגיעה השורה האחרונה הופכת הקרביים, שחושפת למעשה שהשיר מוקדש לאביו המנוח של סלאג - אי אפשר כבר שלא להתמסר בעונג ללב הקרוע .

בשיר הזה לא מובעים רגעי זעם וכעס. אמנם רגשות אלה עולים, אבל הם עולים בכל מערכת יחסים של אב ובנו. המודעות למורכבות האינסופית של היחסים האלה ויחסים בכלל, היא מה שהופכת את סלאג לראפר כה ייחודי. הטינה על הביקורתיות של אבא, אך עם זאת הכרת התודה על כך. הכעס על העזיבה, אך עם זאת הגעגועים הבלתי פוסקים. הרצון לחזור לאתמול ולשנות את היחס שלנו להורים - הטרגדיה של החכמה בדיעבד.

שלומי שבת – אבא

כן, בטח.