על עטיפת האלבום"Like Water For Chocolcate" מופיעה תמונה של אשה אפרו-אמריקנית כשהיא רוכנת לשתות מברזיה, שלפי הכיתוב המופיע עליה, מיועדת ל'צבעוניים' בלבד. כשאומרים על מישהו שהוא 'כמו מים לשוקולד', הכוונה היא שהוא הגיע לנקודת הרתיחה המתאימה, כמו מים המגיעים למצב המדוייק שאפשר להכין מהם שוקולד. ובכן, קומון ידע לבשל את המים בדיוק כפי שצריך כדי שהשוקולד הנהדר הזה יהיה מוכן. וזה חתיכת שוקולד איכותי.
קומון (לוני ראשיד לין ג'וניור) שחרר את "Like Water For Chocolate" לאחר שלושה אלבומים נהדרים. אחד מהם - "Resurrection" , נחשב לאחד מאלבומי ההיפ-הופ הגדולים בכל הזמנים, ממנו יצא אחד משירי הראפ הגדולים I Used To Love H.E.R"" בו מדבר קומון על הדרדרות ההיפ-הופ בשנות ה-90, מה שהקנה לו לא מעט ביקורות מצד ראפרים מהחוף המערבי.
גם באלבום הזה קומון לא חוסך ביקורות מקולגות, אך לא רק מהם. קומון שוטח את משנתו על כל החברה האפרו-אמריקנית, ובניגוד להרבה אלבומי מחאה בהם המחאה נשמעת כלפי חוץ (השוטרים, הממשל, אמריקה הלבנה), קומון מפנה אצבע מאשימה כלפי אמריקה השחורה. באלבום עולים נושאים כמו יחס לנשים ("A Film Called (Pimp)" עם MC Light) הרגלי אפנה מגוכחים (בשיר "The Questions" עם מוס דף, עוסק, בין השאר, קומון בתופעה של נשים הלובשות חצאיות צמודות למרות שמימדי גופן גורמים להן להראות באופן לא מחמיא במיוחד), יחס לקשישים("Payback Is a (Grandmother". בשיר "Dooinit" קומון לועג לאותם ראפרים המנסים למצוא נוסחה ללהיטים שיכניסו להם כסף ("Don't fuck with radio, ignoring the charts I could give a FUCK what you made in a year, nigga, you wack").
 |
| אני בכלל הולנדי.?Hoe bent u |
רוב ההפקות באלבום הן של ג'י דילה המנוח ושל אמיר קווסטלאב – מנהיגה של להקת הרוטס. ההפקות כולן הן ג'אזיות-פ'אנקיות שהשליכו אותי ממש למועדוני לילה זניחים בארה"ב אי שם בשנות ה-60 וה-70 כשהמוזיקה היתה הדרך להתמודד עם הדיכוי של אמריקה הלבנה. אמנם כפי שצויין, ברוב רובו של האלבום קומון עוסק בענייני הפנים של החברה האפרו-אמריקנית – אך רגשות הקיפוח והתסכול מפעמים בכל רגע באלבום הזה ולרגע קומון לא שוכח מנין בא ומה הם מקורותיו.
החיבור למקורות של קומון מגיע כבר בתחילת האלבום עם קטע מחווה נהדר למוזיקאי ופעיל זכויות האדם הניגרי, פלה קוטי שנפטר ב-1997 מאיידס. בשיר "Funky for You" מתארחת ג'יל סקוט המדהימה, שמסיימת את השיר בצורה מרגשת, סוחפת ומלאת נשמה. לקראת סוף האלבום מגיע אחד משיאי האלבום - "A Song for Assata" עם סי-לו גרין (עוד לפני שהוא קרע את המצעדים), שיר המוקדש לאסאטה שאקור (דודתו של ידידינו טופאק שאקור), לוחמת בפנתרים השחורים, שהואשמה במעשי שוד ואף ברצח, ומצאה מחסה בקובה. בשיר זה מתבטאת אולי יותר מכל, ייחודיותו של קומון. בעוד כל ראפר אחר – מוכשר ככל שיהיה – היה נופל למלכודת רגשי הנחיתות של 'הלבנים דפקו אותנו', קומון ידע להביע את המחאה הכואבת שלו, ולהגן על אסאטה בצורה רגשית, אינטליגנטית ונוגעת ללב. את האלבום אגב, מסיים אביו של קומון (שמתארח בעוד קטעי סיום של אלבומים נוספים של קומון), בקטע המכיל סאמפל של פלה קוטי – אותו פלה לו מוקדש קטע המחווה הפותח את האלבום.
מעטים הראפרים שיודעים להציג את עצמם בצורה כל כך אינטליגנטית, חפוית מניירות ורגשי קיפוח - ועדיין יכולים להביע עמדה מחאתית ברורה, תקיפה וחזקה. אם זה בענייני פנים בתוך החברה האפרו-אמריקנית, אם זה בענייני גזע בין שחורים ולבנים ואם זה בענייני מוזיקה ואמנות.
העדפתי לסיים עם משפט אחד, מתוך השיר "The 6th Sense" שהופק בידי די ג'י פרימיר, שלמעשה מבטא את התחושה שהאלבום הזה מעביר בצורה הטובה ביותר:
"If revolution had a movie I'd be theme music"
ואיזה מהפכה מענגת זו הולכת להיות. מהפכה שקומון הוא מוזיקת הנושא שלה, ויחולקו בה שוקולד שהמים שלו רתחו בדיוק לפי המידה הנכונה.
