יום חמישי, 24 במאי 2012

מאיפה זה מוכר לי?


-כל המרתפים הנטושים דומים זה לזה, אך המרתפים המשמשים כמתקני כליאה, מאכלסים כל אחד שבויים אחרים-

"מה אתה חושב?", פנה וטאשסקי לעוזרו. העוזר בלע רוק והחל לגמגם. "זה... מזכיר קצת...". "את אנה קארנינה!", השלים אותו וטאשסקי. "כן", ענה העוזר. "זו מחווה לפתיח הקלאסי ההוא. אז מה דעתך?", שאל וטאשסקי בשנית. העוזר שתק. מזגו הרע של וטאשסקי היה ידוע בכל רחבי המרתף, והעוזר המסכן ממש לא רצה להסתבך.

"אין לך ממה לחשוש ילד", הרגיע יו"ר המרתף את ההלך הנפחד. "ברצוני לשמוע ביקורת אמיתית על מנת שאוכל למצוא את הניסוח הטוב ביותר". לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, תוך כדי הבטחה שלא יאונה לו כל רע, נעתר העוזר לבקשות. "אני חושב שזה קצת עושה עוול לאותה קלאסיקה. השימוש שנעשה בפתיח של הספר לא ממש מתוחכם ודי מוריד מערכו". "מעניין", ענה וטאשסקי. "בבקשה תמשיך". העוזר ראה שוטאשסקי מאד מתעניין בדעתו, והדבר עודד אותו להמשיך ולשטוח את משנתו. "אין פה שום אינטרפרטציה שיכולה לחדש משהו לקוראים. זה נראה כמו היתלות באילן גבוה ונסיון לרכב על ההצלחה של הפתיח לאותו ספר מפורסם".

אם כן, את גופתו של העוזר לא ניתן למצוא, אך דבריו אכן עוררו מחשבה אצל וטאשסקי. מהו טיפול "נכון" בקלאסיקה? האם ישנן יצירות אשר אין לגעת בהן מפאת היותן פרות קדושות? 

יצירות אמנות נשענות פעמים רבות על יצירות ישנות יותר. 'הסעודה האחרונה' של דה וינצ'י זכתה לאינספור אינטרפרטציות ומחוות לאורך השנים. בספר האלמותי 'לוליטה', משתמש נבוקוב באלמנטים מהפואמה של אדגר אלן פו 'אנבל לי'. גם בעולם הקולנוע ישנן אינספור מחוות לסצינות קלאסיות (למשל, המחווה של הסרט 'הבלתי משוחדים' לסצינת המדרגות של אודסה בסרט "אניית הקרב פוטיומקין").

                                                    הסצינה המפורסמת מאניית הקרב פוטיומקין

במוזיקה, התחום האפור בין העתקה למחווה, קאבר חסר תוכן לעומת חידוש מרענן ובעל ערך - הוא רחב יותר. להקת האיזי סטאר אול סטארס לקחו 3 אלבומים מהחשובים ביותר במאה ה-20 (OK Computer, Dark Side Of The Moon, Sgt. Pepper) לז'אנר הרגאיי רווי קאברים. התוצאה היתה אינטרפרטציה חדשנית בעלת ערך מוסף לאותן קלאסיקות, מבלי לאבד את ערכן האמנותי והמקורי.

בהיפ-הופ למשל נשענים רוב השירים על יצירות קודמות. ליין התופים של השיר Funky Drummer של ג'ימס בראון סומפל במאות שירים, כשלמעשה בשנותיו הראשונות, הז'אנר כולו הושתת על שיריו של אליל ה-Fאנק. במרוצת השנים אמנות הסימפול השתכללה. היו אלה הביסטי בויז שהפליגו עד למחוזות הרוק ודגמו להקות כמו לד זפלין. כמו במקרה האיזי סטאר אול סטארס, הביסטיז גרמו לזה להשמע שונה – וטוב. כך גם טרייב קולד קווסט שנהגו לסמפל יצירות ג'אז.



בחלק מהמקרים שיטת הסימפול דרכה במקום, ובמקום די לא טוב. RZA מהוו טאנג וקניה ווסט, מתעסקים לא מעט במוזיקת סול ישנה ודוגמים אותה לשיריהם. כשקניה דגם את I Got a Woman של ריי צ'רלס והפך אותו ל-Gold Digger המוצלח הוא למעשה לקח את רוח הפלירטוט של אותן שנים למסע בזמן היישר לשנות ה-2000. עם זאת, השימוש ב-Try a Little Tenderness  של אוטיס רדינג ויציקתו לשיר האגו הנבוב "Otis", עושה עוול נוראי למקור. גם RZA הוא מפיק מוצלח מאד. באלבומם הראשון של הוו טאנג, (שמהווה קלאסיקה בפני עצמו) מסומפל שיר הסול After Laughter (Come Tearz) בצורה מופלאה. עם זאת, באלבומם האחרון של הוו, נשחט אחד מהשירים הגדולים בהיסטוריה While My Guitar Gently Weeps, תוך כדי שירה צורמנית של הראפר גוסט פייס קילה, שגרמה לג'ורג' האריסון להרהר עד כמה יהיה פרקטי להזמין את חיסולו של גוסט פייס בדרייב ביי היישר מקברו.
   


גם בישראל אמנות הסימפול נעה בין אמנות לגימיק אשר עושה עוול ליוצריו ולמאזיניו. מפיקים כמו 'שקל' (שסימפל שיר RnB מתקתק של ריי צ'רלס והפך אותו ליצירת ההארד קור המופלאה 'פלטינה מחומשת') ומיכאל כהן בהחלט שדרגו את הנושא ולקחו אותו למחוזות מרתקים.

 אחד האמנים המסומפלים ביותר בהיפ-הופ הישראלי הוא אריק איינשטיין, אשר בדומה לג'יימס בראון, מהווה נכס צאן ברזל ובריכת השראה למוזיקאים המסמפלים. החל מרע מוכיח שהפיק את אלבומם המופתי של חלוצי החלל, דרך שבק ס' ועד לשאטגאנז כולם דגמו את אביה של המוזיקה הישראלית העכשווית, והאמת? עשו זאת ביראת כבוד מוחלטת והתוצאות בהחלט משביעות רצון.


לפני כמה שנים דגמו כלא 6 את 'לא יכול להוריד ממך את העיניים' של מאיר אריאל ועוררו מיני סערה. משיר אהבה עמוק ומרגש, לקחו ההרכב את השיר למקום מעט שטחי וגימיקי ופגעו בשלמותו. בקלאסיקות יש צורך להשתמש בכפפות של משי, וחברי ההרכב לא נזהרו מספיק. בודאי רבים מכם זוכרים את גימיק ההיפ-הופ המזרחי ששטף את המדינה באמצע העשור הקודם שהוביל, בין השאר, לסלידה מהז'אנר. כמובן שכשעושים שימוש נכון ומקורי במקור וכשמשקיעים מחשבה, ניתן להגיע לתוצאות מעולות גם בתחום שמדליק אצל רבים נורות אזהרה. כמו למשל במקרה של 'הקשיבו נא' של ההרכב אקסום, אשר דוגם את 'עד דודים כלה' של זוהר ארגוב בצורה נהדרת.



ובינתיים במרתף, גם וטאשסקי לומד מטעויות. מהעוזרים הבאים הוא לוקח דגימת דם, כך שבמידה וייעלמו כולם בנסיבות מסתוריות, יוכל הוא לשכפל את העוזר המושלם. כזה שידע איך ללטף האגו המנופח של וטאשסקי, אך יגרום לו גם להרגיש שהוא מקבל ביקורת בונה ועשירה. ברגע שזו תיתנן, יעלם אותו עוזר, אך הדגימה, שכמובן תיעשה כפי שצריך, תגרום לו לחיי נצח.