ובזמן שאת קוראת את בוקובסקי

המשורר צ'רלס בוקובסקי כונה "משורר הביבים והבארים", מפני ששירתו היתה ישירה ובוטה, ועסקה בעיקר בייאוש, אלכוהוליזם וזימה. העצמה שבשיריו היתה הפשטות והאנושיות. בוקובסקי יצא נגד ניכוס השירה והאמנות לאנשי ההשכלה והאצולה, וייחוסה לבני המעמד הגבוה. למעשה, הדברים האלה הם בדיוק מה שהרבה מאיתנו רוצים ואוהבים לשמוע. לרובינו קוסמת הרומנטיקה הזו, סיפור הסינדרלה, לפיו האנדרדוג מגיע מהאשפתות וכנגד כל הסיכויים עוקף את הפייבוריטים, ומגיע לטופ. על אפם וחמתם של כל המלעיזים.

כידוע, חברות הפקות, ערוצי הטלוויזיה וגופים מסחריים אחרים, ניצלו את רצון הציבור לחזות ב"סיפורי סינדרלה" כדי להניב רווחים אסטרונומים ולקצור פירות של רייטינג והצלחה מסחררת. בנוסף לתכניות הריאליטי שמציפות את המסך, אי אפשר להתעלם מכך שלא מעט מוזיקאים, נמכרים לנו כסיפור הצלחה נוגע ללב, עם דגש מופחת על האמנות שהם מציגים. בעוד בכמה וכמה מקרים, האמן אכן נאחז בכוחותיו האחרונים בחלום, והגיע רחוק בזכות כישרונו – במקרים רבים אחרים, אמנים רוכבים על גל ה"אנדרדוג" כשהאמנות שלהם היא למעשה מוצר מסחרי, דל וממוחזר. צרכני המוזיקה, שמצדם דורשים מעט איכות, מתוייגים כפלצנים מתחסדים, בעוד חלק מהאמנים שמגיעים מה"ביבים והבארים", מבלי להתפשר על האמנות שלהם, מופלים לרעה. בוקובסקי היה מתהפך בקברו לולא היה לו האנג-אובר עוד משנת 1962.

אמנם במוקד הסערה של הדיון נמצא הז'אנר הים תיכוני, אך ברצוני להפנות את אור הזרקורים דווקא לז'אנר ההיפ-הופ. בעבר היה ההיפ-הופ שיא המיינסטרים בישראל, אך כיום הוא מהווה סצינה קטנה שפועלת בעיקר בת"א וגוש דן, עם הבלחות מעטות באיזור השרון ואף בחיפה. אמנם יש כמה שהצליחו לפרוץ את חומות המיינסטרים, מבלי להתפשר על האמנות שלהם (הדג נחש, קוואמי, סוליקו), אך רוב האמנים בסצינה עדיין מנסים לפרוץ החוצה. חלקם עושה זאת באמצעות פנייה לקהל המועדונים, שרובם מוגבל לסוג אמנים כמו פיטבול ובלאק אייד פיז של השנים האחרונות, וחלקם השני פונה לקהל שאוהב היפ-הופ מגוון יותר. 

בירה, בחורות וסמים קלים. על מה עוד תרצו שידברו בגיל 21? תכל'ס.

על פניו, מלבד הראפר טאבו פלוס (ששיריו מלאים בעומק פיוטי וברגש), רוב המלל בסצינת ההיפ-הופ הישראלי מתעסק בנושאים תפלים לכאורה. רבים יגידו שמילות השירים של ההרכב "תכל'ס" למשל, הן סתמיות ומקרינות שוביניזם וילדותיות. האמנם? כן. אבל לא רק. מעבר להפקות הפ'אנקיות והמבריקות של ההרכב, מעבר להומור ולרוח הנעורים, ישנו ייצוג מדוייק ושנון של הישראלי בתחילת שנות ה-20 לחייו. זה שרק השתחרר מהצבא, עדיין בלי עבודה וכסף, רוצה להמשיך באורך החיים הקודם שלו (לזיין, להתמסטל ולעשות צחוקים), אך האחריות והחיים האמיתיים דופקים בדלת ומאיימים לגמור לו את כל החומר.

רוב הראפרים בסצינת ההיפ-הופ כיום מצויים בתחילת-אמצע העשור השלישי לחייהם. צורת החיים שלהם והנושאים עליהם הם מדברים בשיריהם, רלוונטית לכל אותם צעירים הנמצאים בטווח הגילאים הזה. ובכל זאת, נראה שהרבה חובבי מוזיקה, בעלי אוזן פתוחה יחסית – פשוט לא נותנים להיפ-הופ הזדמנות. עם זאת, לפעמים הסצינה מצליחה לצאת החוצה. הצלחתם של כמה שירים פארודיים של הראפר לוקץ', היוותה חשיפה די גדולה, אך גם הראתה תמונת מצב די עגומה. הקהל מתייחס לראפ כפארודיה, ופחות כז'אנר מוזיקלי רציני. בסוף אלבום הבכורה של תכל'ס, "לא נורא!", מתבטאים חברי ההרכב נגד כל תיוג אפשרי למוזיקה שלהם ומתייחסים אליה כאל "רק מוזיקה". חברי ההרכב ככל הנראה מבינים שיש מקומות שהקהל עדיין לא מספיק פתוח בשביל להגיע אליהם.  

לסיום, ברצוני לקחת אתכם לטיול קצרצר לשנת 1978. אז שודרה כתבה בערוץ הראשון, על רמי פורטיס (אולי המוזיקאי הישראלי שעקרונותיו הכי דומים לאלו של צ'רלס בוקובסקי) ועל מוזיקת הPאנק רוק. מהכתבה עולה זלזול והתנשאות כלפי המוזיקה הזו שנובע בעיקר מחוסר ידע. פורטיס הוצג כתמהוני, המוזיקה כחסרת תחכום וחובביה הוצגו כפרועים וחסרי תרבות. סצינת ההיפ-הופ כיום עומדת באותו מצב. גם הראפ הישראלי לא זוכה לכבוד מרוב הקהל ומרוב המבקרים והפלייליסטים למיניהם. בדומה לבוקובסקי, גם ההיפ-הופ מגיע ממועדונים מעופשים ובארים, ומתאר מציאות תקועה, רווית סקס, סמים (קלים לבינתיים) ואלכוהול. מה שכן, בניגוד לבוקובסקי, הראפרים הישראלים המירו את הוויסקי בסמים קלים. מה שגורם לכך שבשיריהם אמנם אין את הפואטיקה והפיוטיות שיש בשיריו של בוקובסקי, אבל לפחות יש צחוקים.

 הכתבה ששודרה בערוץ הראשון על פורטיס ותרבות הPאנק.

מבצע שאפט(ה)

השבוע, במרתף של וטאשסקי האיום צויין רגע היסטורי: לראשונה הוקרן במרתף סרט הפולחן האגדי "שאפט", והשמחה היתה מרובה. לאחר שנגמר הסרט, התיישבתם יחד עם השדים והעכברים סביב הגופה הממוסמרת לרצפה, והאזנתם בשקיקה לסיפור מפיו של וטאשסקי האיום על שאפט, דימוי הגבר השחור ומוזיקת ההיפ-הופ.

ההיסטוריה מספרת לנו על מספר אנשים, שבסה"כ רצו לעשות לביתם, לגרד כמה ג'ובות ולחזור הביתה, אך בפועל שינו ועיצבו את פני ההיסטוריה לעד. שאול בסה"כ רצה למצוא את האתונות, ויצא מלך. הילד שגילה את מאצ'ו פיצ'ו בסה"כ רצה למצוא כדור שנבעט רחוק מידי, ונתן לתיירים מכל רחבי הגלובוס סיבה להגיע לפרו, גם אם זה במחיר אפסון כמה איברים פנימיים. וגורדון פארקס? הוא בסה"כ רצה ליצור סרט שיניב לו רווח כספי, רווי אלימות, סקס, סטריאוטיפים ובדיחות גזעניות. מה יצא לו? אחד משני סרטי הפולחן המפורסמים בכל הזמנים. השני הוא מבצע סבתא כמובן.

"שאפט" הוא הסרט המפורסם ביותר בזרם הבלאקספלויטיישן, שנמנה על ז'אנר שנקרא "סרטי ניצול". מטרתו העיקרית של הז'אנר היא להשיג כמה שיותר רווחים כספיים וכמעט שאינו שם דגש על הערך האמנותי. הבלאקספלויטיישן מציג מציאות של סמים ושכונות עוני בהן חיים האפרו-אמריקאים בארה"ב בצורה בוטה, גסה ומאד סטריאוטיפית. האדם השחור יוצג כאחד שמשיג את שלו בתחבולות ומזימות, וכאחד שמערים על האדם הלבן. האדם הלבן מאידך, יוצג כמושחת, בור וגזען.

העלילה בסרט בנאלית ולא מתוחכמת, הדמויות כולן שטוחות ומונעות רק ממניע אחד – כסף. שלא נדבר על הסטריאוטיפים. אך בכל זאת, שאפט זכה לא רק להצלחה קופתית, לא רק הפך לסרט פולחן – היה לו תפקיד מרכזי בשינוי דימויו של הגבר האפרו-אמריקאי בקולנוע, ולשינוי התפיסתי שלו הן בעיני אמריקה הלבנה – והן בעיני אמריקה השחורה.

עד לאותו רגע, הוצגו השחורים בקולנוע ככאלה שמגיעים מעמדת נחיתות. כנועים. אפילו כשהצליחו, זה נבע מכך שאמצו את חוקי המשחק של אמריקה הלבנה. שאפט שינה את התפיסה הזו. ג'ון שאפט מוצג כאחד שגאה בשורשים שלו, בעל חוש הומור, לא פוחד להישיר מבט ללבנים וזוכה לכבוד והערכה מהם, ומצד שני גם מהכנופיות האכזריות ביותר בארלם. הוא מפרק את כולם במכות, לא מוכן לדבר עם השוטרים ולהלשין על פושעים מהשכונה שלו, ובכל זאת יש לו ערכים ועקרונות. אך שני הדימויים העקריים והחשובים ביותר, ולבטח רלוונטים לנושא הזה – הוא getting paid, כלומר, עושה מה שצריך בשביל להרוויח כסף (מדד להצלחה) וכמובן, המאהב המושלם. זה שגם הנשים הלבנות נופלות שדודות לרגליו.

אז איך זה קשור להיפ-הופ?

ראשית, שיר הנושא זוכה האוסקר, שבוצע בידי אייזיק הייז (זצ"ל) סומפל בידי אמני ראפ ידועים כגון ביג דדי קיין, ג'י זי, N.W.A, LL Cool J ופאבליק אנמי, אבל הקשר הרבה יותר מושרש מזה. רוב הראפרים מייחסים לעצמם דימוי שממש מהווה גרסת המשך נוספת (יש 2 סרטי המשך ואפילו רימייק אחד עם סמואל ל. ג'קסון) לשאפט. הם דואגים לציין עד כמה הם קשוחים, עד כמה הם שונאים את המשטרה, עד כמה הם מוצלחים (ועשירים) למרות שהגיעו מהאשפתות וכמובן – קרייזי סקס מאשינז.

לא צריך לראות את הסרט, כדי להבין שראפר שמנסה להראות אותנטי, מחאתי וקשוח, ינסה להעביר את הדימויים הנ"ל על מנת שזה יעבוד טוב. למעשה, התופעה הזו הושרשה כל-כך עמוק, ש-40 שנה אחרי שיצא הסרט, גם אם לא במודע, זהו עדיין אחד המדדים שנותנים אינדיקציה לכישוריו של הראפר. כמובן ש"הדימוי של שאפט" הוא רק אמצעי ולא מטרה. לכל ראפר יש את הסגנון שלו והאמירה שלו. ובכל זאת, ההשפעה כה חזקה, עד שראפרים רבים שמים דגש מופרז על ה-attitude בחיי היום-יום ולמראם החיצוני, ופחות ליכולות הוורבאליות ליצור את הדימוי, מה שגורם לשירים שלהם להיות פחות מוצלחים בסופו של דבר. ניתן לראות קו דמיון ברור בין שאפט לראפרים כמו טופאק ואייס קיוב. ביגי למשל, שמבחינה חיצונית הוא האנטי-שאפט, משתמש בייצוג ה"שאפטי" וממנף אותו בצורה הטובה ביותר. וכשזה כל-כך מוצלח, ניתן להבין מדוע הוא הראפר הגדול בכל הזמנים. כשזה פחות מוצלח, פיפטי סנט צריך לחטוף 9 כדורים ולהתפאר בזה.

               בתחילת הסרט עורבים שני חבר'ה לשאפט והוא מקרקס אותם. ביגי מציג סיטואציה דומה ולקח אותה קצת יותר רחוק. הסימפול אגב, הוא משיר אחר של אייזיק הייז.

מצד שני, הסטריאוטיפים והשטחיות שמוטמעים בדימוי הזה, מעלים גם ביקורת מצד חלק מהראפרים. שאפט, מעבר לייצוגו כאדם שחור חזק שלא פוחד מהאדם הלבן, הוא גם שוביניסט שלא באמת סופר נשים. עם השנים, שנאה והחפצת נשים הפכה לחלק בלתי נפרד גם מדימוי ההיפ-הופ. לראיה, כמות הראפריות המועטה. ראפרים כמו קומון, דד פרז, מוס דף ולופה פיאסקו מבקרים את היחס לנשים האפרו-אמריקאיות ואף לועגים לאבולוציה שעבר הייצוג של הראפר הממוצע. עם כל זאת, עדיין הם לא יכולים להמנע מליפול לאותה קלישאתיות, שמה לעשות – עדיין חלק בלתי נפרד מחייה של החברה האפרו-אמריקאית.

אייס קיוב. צפו לרימייק נוסף של שאפט בכיכובו.

המאפיינים של שאפט יצאו מגבולות החברה האפרו-אמריקאית, וכיום ניתן לראות ראפרים לבנים המציגים את עצמם כגברים קשוחים חסרי מורא, וגם מאהבים מושלמים. גם אמינם נפל למלכודת הזו בשיר "Superman". אפילו אצלנו, בישראל, מדינה בה שאפט לא זכה להפוך לסרט פולחן כמו בארה"ב, הדימוי הזה שולט כמעט בכל אלבום ראפ. בשיר ת.ז. של בויאקה, נותן נימי נים (נמרוד רשף) את הבית הגדול ביותר בתולדות ההיפ-הופ הישראלי. בית שזכה למחוות מכמה ראפרים ישראלים בשנים האחרונות. הבית הזה זועק לאוויר Kiss my black ass baby!"". שאפט לא היה עושה זאת יותר טוב בעצמו.

לא לחינם זכה שאפט למעמדו כסרט פולחן. מעבר לפניה למכנה המשותף הדי נמוך, מעבר לאקשן, לאלימות, לסקס, לדיאלוגים המוצלחים ולסאונדטראק המופלא, מובאת כאן זעקה של דור שלם, שלא רק מאס ברגשי הנחיתות, לא רק התגאה במוצאו, אלא התחיל להרגיש שלהיות גבר שחור באמריקה זה הדבר הכי מגניב שאפשר להיות. זה היה רק עניין של זמן עד שזה יחלחל לתרבות האפרו-אמריקאית. אמנם הסרט מבחינה אמנותית, הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא זה שהניח את היסודות לסרטי ספייק לי, ובסופו של דבר, גם הניח את היסודות לחלק מאלבומי הראפ הגדולים בהיסטוריה.

מחווה לראפר הכי "שאפטי" בישראל. כולל הוורס הכי טוב שנעשה בעברית

מלקולם X? מלקולם באמצע

אי שם באמצע העשור הקודם, התארח הראפר תאמר נאפר בתכנית עסק שחור עליה השלום, לרגל צאת אלבומו החדש. יש לציין, שדעותיו הפוליטיות של נאפר, לא בדיוק עולות בקנה אחד עם מצע הליכוד, וגם לא של מפלגת העבודה. לפני שהציג מגיש התכנית, לירון תאני, שיר מתוך אלבומו של נאפר, ציין תאני באזני המאזינים שהשיר הבא מאד מעצבן אותו – "וטוב שכך". "זה מצויין שהיפ-הופ גורם לך להתעצבן", אמר וצדק.

עם רקורד של שני אלבומים מאד מוצלחים מאחוריו, שחרר וואסאלו מוחמד ג'אקו (הידוע בכינוי "לופה פיאסקו"), לאוויר העולם את האלבום "Lasers" )על עטיפת הדיסק כתובה המילה "Losers" כשהאות "O" מחוקה ובמקומה מופיעה באדום האות "A"). הציפיות מהאלבום הזה היו יחסית גבוהות נוכח ההצלחה (הן מסחרית והן בביקורות), של השניים הקודמים, אך נראה שלופה קצת מתקשה לעמוד בקצב. תרתי משמע.

אחד הנושאים שהכי מעוררים עניין (במיוחד בהקשר הישראלי), הוא עמדתו הידועה של לופה פיאסקו נגד מדיניותה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. למען האמת, אין לי כל בעיה לקבל אגרוף מחאתי לבטן המוזיקלית שלי, אך זה לא מה שלופה עושה. לופה קורא לכל החבר'ה, מספר לכולם שהולך להיות פה קרב, אך בסופו של דבר מה שרואים זה קרב טראש טוק די חסר שיניים ומאכזב.

אתם באמת יכולים להתעצבן על החמודון הזה?

באלבום הזה יש כמה בעיות. נתחיל מההפקות. באלבומו הראשון, Food and Liquor, ניתן היה להבחין בהפקות של קניה ווסט והנפטונז, ולצדם כמה הפקות של Soundtrakk, שהוא לא מפורסם כמו שני הקודמים אבל הפיק יופי של קטעים באלבום ההוא וגם באלבום שבא אחריו – The Cool, שם הוא הפיק (היטב) את רוב הקטעים. בשני האלבומים הקודמים ההפקות היו Fאנקיות, מלאות חיים והכי חשוב – מלאות נשמה. ב-Lasers (שם אין אפילו הפקה אחת של Soundtrakk), למעט כמה הברקות, ההפקות חסרות מעוף ונשמעות כמו הכלאה בין דיוויד גואטה לסקטמן.

ועכשיו נגיע לנושא המחאה. בלופה תמיד דבקה תדמית ילדותית ותמימה, אותה הוא מינף בצורה מופלאה ליצירת קונספט מבריק לאלבומיו הקודמים (במיוחד בא לידי ביטוי באלבום The Cool). באמצעות הרגישות והאינטליגנציה שלו, הוא הצליח להעביר מחאה מתוחכמת, רגישה ועדיין אמינה. ב-“Lasers” זה דווקא מתחיל לא רע. לופה מביע עמדות מעניינות שבהחלט יכולות לפגוע בבטן רכה או שתיים ולעורר דיון. הוא טוען שהמאבק בטירור הוא "בולשיט", שהוא לא בצד של ישראל שמפציצה בעזה וגם שהוא לא יצביע לאובאמה, מפני שהוא לא עושה דבר בעניין הזה. הוא גם זורק כמה משפטים בנוגע לעישון סמים ושתיית אלכוהול בתוך כותלי הגטו, כך שגם נקיטת עמדה לגבי החברה האפרו-אמריקאית יש לנו כאן. הבעיה היא שזה מעט מידי (על איסלאם-ישראל-אובאמה הוא מדבר רק בבית וחצי בשיר "Words I Never Said"), רך מידי ונשמע אפילו די מתיפייף. בהמשך האלבום לופה נוקט עמדה נגד תרבות הרייטינג ונגד התקשורת, אך גם זה מגיע לקראת סוף האלבום ולא נראה כחלק מרצף רעיוני. בגדול, באלבום הזה, המחאה של לופה נשמעת כמו קומיקס מצועצע. "אומרים שההיפ-הופ משמיד, תגידו להם שיסתכלו עלי!". איך משיר נהדר כמו "Hip-Hop Saved My Life", שיצא באלבום "The Cool" הגענו לשורה כזו?

 

שיר מקסים שמבטא אהבה להיפ-הופ. מהאלבום "The Cool'"

 

יש לציין שלמרות מה שנאמר פה, האלבום לא גרוע. יש באלבום כמה קטעים לא רעים ואפילו די טובים. ההפקה ב-"'Til I Get there" היא הפקה נהדרת, מהטובות באלבום (הופק בידי Needlz, המפיק היחיד שהפיק גם באלבום הזה וגם באלבומים הקודמים) שמזכירה מעט, כמה טוב יכול לופה להשמע. התיאור האוטופי בשיר "All Black Everything" הוא מקסים בתמימותו וההפקה שלו (כמו "Till I Get There") נשמע כאילו לקוחה מאחד מאלבומיו הקודמים. הבעיה היא – כמו שאמרו הדג נחש -  שזה לא מספיק.

 

למה אין יותר שירים כאלה באלבום?

  
בחלוף השנים, אמני היפ-הופ כמו N.W.A, אמינם, טופאק, קומון, נאס עצבנו הרבה אנשים, בין אם באמריקה הלבנה, השחורה, קהילת המוזיקה בכלל וההיפ-הופ בפרט. הם עצבנו בכך שהם נגעו באיזה עצב רוטט ובכך עוררו מהומה וביקורת, אך גם דיון ציבורי חשוב. נראה שלופה ניסה גם כן לעורר משהו, אך זה פשוט לא עבד. לופה ניחן בסוג של תמימות ילדותית, שבעזרתה ובעזרת הרבה רגישות ואינטליגנציה, הוא יצר שני אלבומים נהדרים. העניין הוא, שהתמימות הילדותית הזו יכולה להיות גם מעצבנת. ולא כמו שהיפ-הופ צריך לעצבן.

היפסטר שיידי

 

     לרגל פוסט הפתיחה החגיגי, בחרתי באחד האלבומים הגדולים והחשובים בהיפ-הופ – The Slim Shady LP  של ידידינו אמינם (Marshall Bruce Mathers III). ישנם עוד לא מעט אלבומים חשובים בז'אנר, תאמרו ולא תטעו. אז למה, אם כן, בחרתי דווקא בו?

    להיות אאוטסיידר, משמע להיות בצד, מחוץ לעניינים. אתה מחוץ לנורמה, עוף מוזר וכך גם מסתכלים עליך. מבחינתי "The Slim Shady LP" עיצב את הזהות של אמינם כאחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה, אבל לא רק. האלבום הזה למעשה עיצב זהות של דור שלם, שהפנימו את העובדה שלהיות אאוטסיידר זה לא רק "בסדר" – זה ה-שיט. ה-דבר הכי מגניב. ה-'אם זה לא מתאים לכם אתם כולכם יכולים להעביר ספונג'ה עם הלשון על...' טוב, אני מניח שהבנתם.

     אם באלבום The Marshall Mathers LP (שיצא שנה לאחר האלבום הזה. אחד האלבומים המצליחים בכל הזמנים), אמינם מגיע כאחד הכוכבים הגדולים בעולם ההיפ-הופ, ובכלל בתעשיית המוזיקה  - אז באלבום זה הוא מגיע כאאוטסיידר לחלוטין. איך הוא מתמודד עם זה? בדרכו הייחודית, הכה חדה, הבוטה, המזעזעת והכל-כך משעשעת. למעשה באלבום זה "סלים שיידי" (האלטר אגו המרושע, אכזרי אך גם נאהב) עורך את דריסת הרגל הראשונה. והוא דורס את כל מה שנקרא בדרכו.

    אמינם מתאר את חוויותיו כנער שקיבל מכות בבית הספר, שהמורים שנאו אותו וכלל לא רצו לעזור לו, שאמו התעללה בו נפשית ולא היו לו חברים. נשמע נורא נכון? אמינם מתאר את זה בצורה יותר נוראית, מוסיף לעלילה איזה סיפור נקמה קטן (ואכזרי), ומקנח בתיאורי זוועה של איברים פנימיים נשפכים לכל עבר. כל זה בחריזה נהדרת, פלואו מחשמל והומור בלתי פוסק. למעשה, המאזין שומע את אמינם, האאוטסיידר, הלא מוצלח, חסר החברים – ורוצה לגדול להיות כמוהו.

   בתוך כל יער העבות הציני והמרושע הזה שנקרא "סלים שיידי", ישנה קרחת יער חשופה, כנה ומרגשת של מרשל מת'רס עצמו. בשירים "Rock Bottom" ו-"If I Had", מספר אמינם על היחס הנוראי והציני שהוא קיבל מהבוס שלו, על הייאוש מחברות התקליטים, על אי היכולת לפרנס את בתו. למעשה אנחנו מקבלים פרספקטיבה, על חייו של מרשל מת'רס לפני שהוא הפך לאמינם, לפני שהוא קיבל את חוזה ההקלטות, ובעצם ניתן להבין שסלים שיידי הזה, חייב היה להתפוצץ. איך אפשר שלא להשתגע ממציאות כזו?

My middle finger won't go down - How do I wave?

   על כל האלבום מפקח ד"ר דרה, שלמעשה גילה את אמינם, לקח אותו תחת חסותו והשאר, כידוע,  היסטוריה. אחד הלהיטים הגדולים באלבום הזה,"Guilty Conscience", לא רק נהיה להיט מטורף, אלא גם החזיר את ד"ר דרה לעניינים. למעשה, האלבום הזה, מלבד העובדה שחשף לעולם את אמינם – גם היווה מקפצה לעוד אלבום חשוב בהיסטוריית ההיפ-הופ  - "2001" (ידוע גם כ-"Chronic 2001") של ד"ר דרה (שיצא בכלל ב-1999).

הוא אמן פרובוקטיבי? הוא לא הצליח באירופה כמוני! סלים שייסה!

    אז מה יש לנו כאן? בחור לבן, עם שיער מחומצן, הגיע משכונת עוני עלובה בדטרויט, חסר כל אמצעים – White Trash קלאסי. את כל זה הופך אמינם ליתרון. איך? בעזרת גישת ה-"I Just Don't Give a Fuck", עליה הוא כתב שיר הנושא את הכותרת הזו.

בכלל, כשחושבים על זה, ממרומי שהותי בישראל של 2011, עולה לי מסקנה אחת, חדה וברורה: אמינם - המוזר, החריג שנראה כדמות מסרט מצוייר, זה שמעורר כל כך הרבה ביקורות, החורג מהנורמות - הוא למעשה ההיפסטר הראשון. היפסטר-היטלר? יכול ללכת לשתות מיץ.

  

אז רגע, פה זה לא השירותים?

בסך הכל מה רציתם? להגיע לשירותים? לקחת את הבחורה השיכורה שהרגע פגשתם לאיזה חדר שקט ומבודד? בעצם, לברוח מההמולה ולהתבודד בשקט באיזה מקום רגוע? בטח לא פיללתם שתפתחו את הדלת הלא נכונה ותגיעו לכאן. אבל עכשיו? עכשיו הכל השתנה. הגעתם למרתף של וטאשסקי האיום.

רגע. מיהו לעזאזל, אותו "וטאשסקי" איום? מספרים עליו שהיו לו את כל הנתונים להצליח. כבר מילדות סימנו אותו כאחד שיגיע רחוק. אך האשכנזי הצנום, שיכול היה לשמוע שלמה ארצי ולאהוד את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, כמו כל ציוני טוב, בחר לגדל זקן עבות ושיער ארוך (בכל חלקי גופו), יצא למסע ארוך ומפרך אחרי קבוצת מכבי ראשל"צ ועקבותיו לא נודעו. מספרים שניתן למצוא אותו במרתף אפל אי שם במרכז הארץ, שצלילי מוזיקה שחורה בוקעים ממנו. אומרים שהוא עסוק בפעולת כתיבה בלתי פוסקת, כשאור כתום זוהר ממנו.

"אמרתי לכם שלגור במרתף זה מגניב"

ועכשיו? עכשיו שנכנסתם, הכל השתנה. השהות במרתף תצלק אתכם לעד. שלא תבינו לא נכון – תוכלו לצאת בכל עת שתחפצו (מה נהייתם היסטרים? יש לכם איקס בפינה העליונה). זה כל היופי. לא תדעו ולא תרגישו שלמעשה הפכתם לחלק מוטאשסקי האיום. האור הכתום ידבק בכם. הגרוב יחלחל אליכם. אתם תהיו נציגיו של וטאשסקי בעולם החיצוני.

אבל חוץ מזה, הכל נשאר כרגיל. אז אם אתם כבר פה, שבו לכם בנחת (תזיזו את השלד המאובק הזה אם הוא מפריע לכם), השענו לאחור ותהנו לכם מהעינוי הכי מענג שיכול להיות.