אין לו מה להוכיח, והוא הוכיח את זה

חובת ההוכחה. מושג מעצבן, שנאמר בדרך כלל בידי אנשים שלא עמדו בחובה הזו. אך לרוע המזל, בשביל להראות שמקומך בטופ, בכל תחום שלא יהיה, עליך להראות קבלות. ג'יימי פוקס למשל, הוא ברוך כשרונות. קומיקאי מצליח, שחקן ומוזיקאי. מה שהרים את ג'יימי מליגה של אנשים שהם שחקנים-זמרים-כלומניקים-אבי ביטר, לליגת העל, זה היכולת לתפוס את ההזדמנות שהוא מקבל בשתי ידיים. כשקיבל את תפקיד 'ג'ימי באומן' ב"יום ראשון הגדול", ג'יימי הראה שהוא שחקן מצויין, אולם מה שצירף אותו לרשימה של השחקנים הגדולים, היה התפקיד הבלתי נשכח בסרט "ריי", בו זכה באוסקר כשגילם את ריי צ'ארלס. מאז אגב, הוא עושה הכל כדי לרדת ליגה. כמו הפועל פ"ת.

אם תריצו בגוגל חיפוש תחת ההגדרה "היפ-הופ ישראלי", סביר להניח שברוב התוצאות יתנוסס השם "אורטגה". מעבר להיותו ראפר פעיל, אורטגה (יהונתן יהודאי) מארגן (וארגן), עשרות ערבים ומסיבות היפ-הופ ברחבי ת"א. עכשיו, לאחר שהשתתף בפרויקטים מהטובים והמעניינים שהיו בארץ (PR טרופרז וכמובן הציוות עם פלד), ולאחר ששחרר את המיקסטייפ "4:47", משחרר אורטגה אלבום סולו הנקרא "סנדוויץ' פועלים".

ב-4:47 יכולנו להיחשף לאיכויות המוכרות של אורטגה, אך גם לכמה חולשות. כשהתארח באלבומים של אחרים, אורטגה ידע לגנוב את ההצגה בהרבה מקרים בזכות פלואו פסיכי ומהיר. כשזה מגיע לשירי סולו, הפלואו בלבד אינו יכול לסחוב שיר שלם, בטח שלא 10. בנוסף, לא היה את פלד שיאזן את OT. שלא תבינו לא נכון, במיקסטייפ היו קטעים מעולים, אך זה עדיין לא היה ה-"ריי" של אורטגה.

כשניגשתי לאלבום "סנדוויץ' פועלים", הדהד לי בראש השיר "תקוות" שסגר את 4:47. למרבה האירוניה, השיר - שמתאר את אורטגה כנושא הלפיד של הסצינה (מה שדי נכון) - הוא הפחות טוב של אורטגה לטעמי. באינטרו של "סנדוויץ' פועלים", אומר אורטגה ש"כנראה צריך למות כדי להוולד מחדש". אורטגה לא היה צריך למות, הוא פשוט היה צריך לחדד עצמו מעט. ובאלבום הזה הוא חד, אוי כמה שהוא חד.

על ההפקות באלבום הזה אמונים Raw Tapes. כשדיברתי על החדות של אורטגה, התכוונתי גם להפקות המלוטשות שיושבות על כל טראק כמו כפפה ליד. ההפקות, כמו מנוף, מרימות את האלבום למקומות הגבוהים שהוא סימן לעצמו. הן יכולות להיות מורכבות סטייל ג'י דילה (כמו בשיר "הראשון"), ויכולות להיות מטונפות כשצריך, כמו אצל Tyler, The Creator ("חם" עם קלין).

שיואו, זה תלת מימד זה?

אורטגה מנפנף באלבום את כל הביקורות שצויינו קודם, כשהוא מראה עומק רגשי ופותח את הלב בצורה כנה ואמיצה. הוא משתף את המאזינים ביחסיו עם חברתו הנוכחית, חוזר לילדותו ואפילו מספר כיצד הפסיק לצרוך סמים קלים, מה שהיה סימן ההיכר של אורטגה במשך השנים. כל זה, מבלי להיקלע לקלישאתיות.

לא הרבה ראפרים מתארחים באלבום, אבל אלה שכן הגיעו בהחלט מעלים את הרמה. מה שמעניין הוא, שבקטע "תירגע חבר", בו מתארח קוואמי, ובקטע "דף ריק", בו מתארח טאבו פלוס, אורטגה "מתמודד" עם שני הראפרים הנהדרים האלה, במגרש שלהם. בין אם זו היכולת לדבר אל ליבו של חבר שבור לב, שנפגע ממערכת יחסים כושלת, ובין אם מדובר בהתפייטות על השראה בוגדנית. אגב, זהו דווקא הראפר "קלין" שגונב את ההצגה עם קטע הארדקור מעיף, בשיר "חם".

אז נכון, סצנת ההיפ-הופ הישראלי ממש אינה נוצצת כמו הוליווד, ואת ההכרה שלו אורטגה יקבל ככל הנראה בדמותו של קהל נלהב של כמה מאות במופע ההשקה, אך "סנדוויץ' פועלים" בהחלט מבסס את מעמדו של אורטגה כאחד מחמשת האמסיז הטובים בארץ. ועדיין, הוא לא יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. חובת ההוכחה עדיין עליו.