יום שני, 30 במאי 2011

ובזמן שאת קוראת את בוקובסקי


המשורר צ'רלס בוקובסקי כונה "משורר הביבים והבארים", מפני ששירתו היתה ישירה ובוטה, ועסקה בעיקר בייאוש, אלכוהוליזם וזימה. העצמה שבשיריו היתה הפשטות והאנושיות. בוקובסקי יצא נגד ניכוס השירה והאמנות לאנשי ההשכלה והאצולה, וייחוסה לבני המעמד הגבוה. למעשה, הדברים האלה הם בדיוק מה שהרבה מאיתנו רוצים ואוהבים לשמוע. לרובינו קוסמת הרומנטיקה הזו, סיפור הסינדרלה, לפיו האנדרדוג מגיע מהאשפתות וכנגד כל הסיכויים עוקף את הפייבוריטים, ומגיע לטופ. על אפם וחמתם של כל המלעיזים.

כידוע, חברות הפקות, ערוצי הטלוויזיה וגופים מסחריים אחרים, ניצלו את רצון הציבור לחזות ב"סיפורי סינדרלה" כדי להניב רווחים אסטרונומים ולקצור פירות של רייטינג והצלחה מסחררת. בנוסף לתכניות הריאליטי שמציפות את המסך, אי אפשר להתעלם מכך שלא מעט מוזיקאים, נמכרים לנו כסיפור הצלחה נוגע ללב, עם דגש מופחת על האמנות שהם מציגים. בעוד בכמה וכמה מקרים, האמן אכן נאחז בכוחותיו האחרונים בחלום, והגיע רחוק בזכות כישרונו – במקרים רבים אחרים, אמנים רוכבים על גל ה"אנדרדוג" כשהאמנות שלהם היא למעשה מוצר מסחרי, דל וממוחזר. צרכני המוזיקה, שמצדם דורשים מעט איכות, מתוייגים כפלצנים מתחסדים, בעוד חלק מהאמנים שמגיעים מה"ביבים והבארים", מבלי להתפשר על האמנות שלהם, מופלים לרעה. בוקובסקי היה מתהפך בקברו לולא היה לו האנג-אובר עוד משנת 1962.

אמנם במוקד הסערה של הדיון נמצא הז'אנר הים תיכוני, אך ברצוני להפנות את אור הזרקורים דווקא לז'אנר ההיפ-הופ. בעבר היה ההיפ-הופ שיא המיינסטרים בישראל, אך כיום הוא מהווה סצינה קטנה שפועלת בעיקר בת"א וגוש דן, עם הבלחות מעטות באיזור השרון ואף בחיפה. אמנם יש כמה שהצליחו לפרוץ את חומות המיינסטרים, מבלי להתפשר על האמנות שלהם (הדג נחש, קוואמי, סוליקו), אך רוב האמנים בסצינה עדיין מנסים לפרוץ החוצה. חלקם עושה זאת באמצעות פנייה לקהל המועדונים, שרובם מוגבל לסוג אמנים כמו פיטבול ובלאק אייד פיז של השנים האחרונות, וחלקם השני פונה לקהל שאוהב היפ-הופ מגוון יותר. 

בירה, בחורות וסמים קלים. על מה עוד תרצו שידברו בגיל 21? תכל'ס.

על פניו, מלבד הראפר טאבו פלוס (ששיריו מלאים בעומק פיוטי וברגש), רוב המלל בסצינת ההיפ-הופ הישראלי מתעסק בנושאים תפלים לכאורה. רבים יגידו שמילות השירים של ההרכב "תכל'ס" למשל, הן סתמיות ומקרינות שוביניזם וילדותיות. האמנם? כן. אבל לא רק. מעבר להפקות הפ'אנקיות והמבריקות של ההרכב, מעבר להומור ולרוח הנעורים, ישנו ייצוג מדוייק ושנון של הישראלי בתחילת שנות ה-20 לחייו. זה שרק השתחרר מהצבא, עדיין בלי עבודה וכסף, רוצה להמשיך באורך החיים הקודם שלו (לזיין, להתמסטל ולעשות צחוקים), אך האחריות והחיים האמיתיים דופקים בדלת ומאיימים לגמור לו את כל החומר.


רוב הראפרים בסצינת ההיפ-הופ כיום מצויים בתחילת-אמצע העשור השלישי לחייהם. צורת החיים שלהם והנושאים עליהם הם מדברים בשיריהם, רלוונטית לכל אותם צעירים הנמצאים בטווח הגילאים הזה. ובכל זאת, נראה שהרבה חובבי מוזיקה, בעלי אוזן פתוחה יחסית – פשוט לא נותנים להיפ-הופ הזדמנות. עם זאת, לפעמים הסצינה מצליחה לצאת החוצה. הצלחתם של כמה שירים פארודיים של הראפר לוקץ', היוותה חשיפה די גדולה, אך גם הראתה תמונת מצב די עגומה. הקהל מתייחס לראפ כפארודיה, ופחות כז'אנר מוזיקלי רציני. בסוף אלבום הבכורה של תכל'ס, "לא נורא!", מתבטאים חברי ההרכב נגד כל תיוג אפשרי למוזיקה שלהם ומתייחסים אליה כאל "רק מוזיקה". חברי ההרכב ככל הנראה מבינים שיש מקומות שהקהל עדיין לא מספיק פתוח בשביל להגיע אליהם.  

לסיום, ברצוני לקחת אתכם לטיול קצרצר לשנת 1978. אז שודרה כתבה בערוץ הראשון, על רמי פורטיס (אולי המוזיקאי הישראלי שעקרונותיו הכי דומים לאלו של צ'רלס בוקובסקי) ועל מוזיקת הPאנק רוק. מהכתבה עולה זלזול והתנשאות כלפי המוזיקה הזו שנובע בעיקר מחוסר ידע. פורטיס הוצג כתמהוני, המוזיקה כחסרת תחכום וחובביה הוצגו כפרועים וחסרי תרבות. סצינת ההיפ-הופ כיום עומדת באותו מצב. גם הראפ הישראלי לא זוכה לכבוד מרוב הקהל ומרוב המבקרים והפלייליסטים למיניהם. בדומה לבוקובסקי, גם ההיפ-הופ מגיע ממועדונים מעופשים ובארים, ומתאר מציאות תקועה, רווית סקס, סמים (קלים לבינתיים) ואלכוהול. מה שכן, בניגוד לבוקובסקי, הראפרים הישראלים המירו את הוויסקי בסמים קלים. מה שגורם לכך שבשיריהם אמנם אין את הפואטיקה והפיוטיות שיש בשיריו של בוקובסקי, אבל לפחות יש צחוקים.

 הכתבה ששודרה בערוץ הראשון על פורטיס ותרבות הPאנק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה