מבצע שאפט(ה)

השבוע, במרתף של וטאשסקי האיום צויין רגע היסטורי: לראשונה הוקרן במרתף סרט הפולחן האגדי "שאפט", והשמחה היתה מרובה. לאחר שנגמר הסרט, התיישבתם יחד עם השדים והעכברים סביב הגופה הממוסמרת לרצפה, והאזנתם בשקיקה לסיפור מפיו של וטאשסקי האיום על שאפט, דימוי הגבר השחור ומוזיקת ההיפ-הופ.

ההיסטוריה מספרת לנו על מספר אנשים, שבסה"כ רצו לעשות לביתם, לגרד כמה ג'ובות ולחזור הביתה, אך בפועל שינו ועיצבו את פני ההיסטוריה לעד. שאול בסה"כ רצה למצוא את האתונות, ויצא מלך. הילד שגילה את מאצ'ו פיצ'ו בסה"כ רצה למצוא כדור שנבעט רחוק מידי, ונתן לתיירים מכל רחבי הגלובוס סיבה להגיע לפרו, גם אם זה במחיר אפסון כמה איברים פנימיים. וגורדון פארקס? הוא בסה"כ רצה ליצור סרט שיניב לו רווח כספי, רווי אלימות, סקס, סטריאוטיפים ובדיחות גזעניות. מה יצא לו? אחד משני סרטי הפולחן המפורסמים בכל הזמנים. השני הוא מבצע סבתא כמובן.

"שאפט" הוא הסרט המפורסם ביותר בזרם הבלאקספלויטיישן, שנמנה על ז'אנר שנקרא "סרטי ניצול". מטרתו העיקרית של הז'אנר היא להשיג כמה שיותר רווחים כספיים וכמעט שאינו שם דגש על הערך האמנותי. הבלאקספלויטיישן מציג מציאות של סמים ושכונות עוני בהן חיים האפרו-אמריקאים בארה"ב בצורה בוטה, גסה ומאד סטריאוטיפית. האדם השחור יוצג כאחד שמשיג את שלו בתחבולות ומזימות, וכאחד שמערים על האדם הלבן. האדם הלבן מאידך, יוצג כמושחת, בור וגזען.

העלילה בסרט בנאלית ולא מתוחכמת, הדמויות כולן שטוחות ומונעות רק ממניע אחד – כסף. שלא נדבר על הסטריאוטיפים. אך בכל זאת, שאפט זכה לא רק להצלחה קופתית, לא רק הפך לסרט פולחן – היה לו תפקיד מרכזי בשינוי דימויו של הגבר האפרו-אמריקאי בקולנוע, ולשינוי התפיסתי שלו הן בעיני אמריקה הלבנה – והן בעיני אמריקה השחורה.

עד לאותו רגע, הוצגו השחורים בקולנוע ככאלה שמגיעים מעמדת נחיתות. כנועים. אפילו כשהצליחו, זה נבע מכך שאמצו את חוקי המשחק של אמריקה הלבנה. שאפט שינה את התפיסה הזו. ג'ון שאפט מוצג כאחד שגאה בשורשים שלו, בעל חוש הומור, לא פוחד להישיר מבט ללבנים וזוכה לכבוד והערכה מהם, ומצד שני גם מהכנופיות האכזריות ביותר בארלם. הוא מפרק את כולם במכות, לא מוכן לדבר עם השוטרים ולהלשין על פושעים מהשכונה שלו, ובכל זאת יש לו ערכים ועקרונות. אך שני הדימויים העקריים והחשובים ביותר, ולבטח רלוונטים לנושא הזה – הוא getting paid, כלומר, עושה מה שצריך בשביל להרוויח כסף (מדד להצלחה) וכמובן, המאהב המושלם. זה שגם הנשים הלבנות נופלות שדודות לרגליו.

אז איך זה קשור להיפ-הופ?

ראשית, שיר הנושא זוכה האוסקר, שבוצע בידי אייזיק הייז (זצ"ל) סומפל בידי אמני ראפ ידועים כגון ביג דדי קיין, ג'י זי, N.W.A, LL Cool J ופאבליק אנמי, אבל הקשר הרבה יותר מושרש מזה. רוב הראפרים מייחסים לעצמם דימוי שממש מהווה גרסת המשך נוספת (יש 2 סרטי המשך ואפילו רימייק אחד עם סמואל ל. ג'קסון) לשאפט. הם דואגים לציין עד כמה הם קשוחים, עד כמה הם שונאים את המשטרה, עד כמה הם מוצלחים (ועשירים) למרות שהגיעו מהאשפתות וכמובן – קרייזי סקס מאשינז.

לא צריך לראות את הסרט, כדי להבין שראפר שמנסה להראות אותנטי, מחאתי וקשוח, ינסה להעביר את הדימויים הנ"ל על מנת שזה יעבוד טוב. למעשה, התופעה הזו הושרשה כל-כך עמוק, ש-40 שנה אחרי שיצא הסרט, גם אם לא במודע, זהו עדיין אחד המדדים שנותנים אינדיקציה לכישוריו של הראפר. כמובן ש"הדימוי של שאפט" הוא רק אמצעי ולא מטרה. לכל ראפר יש את הסגנון שלו והאמירה שלו. ובכל זאת, ההשפעה כה חזקה, עד שראפרים רבים שמים דגש מופרז על ה-attitude בחיי היום-יום ולמראם החיצוני, ופחות ליכולות הוורבאליות ליצור את הדימוי, מה שגורם לשירים שלהם להיות פחות מוצלחים בסופו של דבר. ניתן לראות קו דמיון ברור בין שאפט לראפרים כמו טופאק ואייס קיוב. ביגי למשל, שמבחינה חיצונית הוא האנטי-שאפט, משתמש בייצוג ה"שאפטי" וממנף אותו בצורה הטובה ביותר. וכשזה כל-כך מוצלח, ניתן להבין מדוע הוא הראפר הגדול בכל הזמנים. כשזה פחות מוצלח, פיפטי סנט צריך לחטוף 9 כדורים ולהתפאר בזה.

               בתחילת הסרט עורבים שני חבר'ה לשאפט והוא מקרקס אותם. ביגי מציג סיטואציה דומה ולקח אותה קצת יותר רחוק. הסימפול אגב, הוא משיר אחר של אייזיק הייז.

מצד שני, הסטריאוטיפים והשטחיות שמוטמעים בדימוי הזה, מעלים גם ביקורת מצד חלק מהראפרים. שאפט, מעבר לייצוגו כאדם שחור חזק שלא פוחד מהאדם הלבן, הוא גם שוביניסט שלא באמת סופר נשים. עם השנים, שנאה והחפצת נשים הפכה לחלק בלתי נפרד גם מדימוי ההיפ-הופ. לראיה, כמות הראפריות המועטה. ראפרים כמו קומון, דד פרז, מוס דף ולופה פיאסקו מבקרים את היחס לנשים האפרו-אמריקאיות ואף לועגים לאבולוציה שעבר הייצוג של הראפר הממוצע. עם כל זאת, עדיין הם לא יכולים להמנע מליפול לאותה קלישאתיות, שמה לעשות – עדיין חלק בלתי נפרד מחייה של החברה האפרו-אמריקאית.

אייס קיוב. צפו לרימייק נוסף של שאפט בכיכובו.

המאפיינים של שאפט יצאו מגבולות החברה האפרו-אמריקאית, וכיום ניתן לראות ראפרים לבנים המציגים את עצמם כגברים קשוחים חסרי מורא, וגם מאהבים מושלמים. גם אמינם נפל למלכודת הזו בשיר "Superman". אפילו אצלנו, בישראל, מדינה בה שאפט לא זכה להפוך לסרט פולחן כמו בארה"ב, הדימוי הזה שולט כמעט בכל אלבום ראפ. בשיר ת.ז. של בויאקה, נותן נימי נים (נמרוד רשף) את הבית הגדול ביותר בתולדות ההיפ-הופ הישראלי. בית שזכה למחוות מכמה ראפרים ישראלים בשנים האחרונות. הבית הזה זועק לאוויר Kiss my black ass baby!"". שאפט לא היה עושה זאת יותר טוב בעצמו.

לא לחינם זכה שאפט למעמדו כסרט פולחן. מעבר לפניה למכנה המשותף הדי נמוך, מעבר לאקשן, לאלימות, לסקס, לדיאלוגים המוצלחים ולסאונדטראק המופלא, מובאת כאן זעקה של דור שלם, שלא רק מאס ברגשי הנחיתות, לא רק התגאה במוצאו, אלא התחיל להרגיש שלהיות גבר שחור באמריקה זה הדבר הכי מגניב שאפשר להיות. זה היה רק עניין של זמן עד שזה יחלחל לתרבות האפרו-אמריקאית. אמנם הסרט מבחינה אמנותית, הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא זה שהניח את היסודות לסרטי ספייק לי, ובסופו של דבר, גם הניח את היסודות לחלק מאלבומי הראפ הגדולים בהיסטוריה.

מחווה לראפר הכי "שאפטי" בישראל. כולל הוורס הכי טוב שנעשה בעברית